קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש נושאים שלפעמים אני מתקשה להסביר.
תודה, אדוני. הנושא של התנגדות למדינה פלסטינית הוא אחד הנושאים אלה. זה נראה כל כך ברור וכל כך שקוף וכל כך מובן מאליו, שאתה אפילו מתקשה למצוא ארגומנטציה מתאימה. איך אפשר לחשוב על זה? עזבו את העניין – לימד אותי חברי המנוח אורי אליצור כלל ברזל שאני תמיד מתייחס אליו. תמיד היה אומר: אל תערבב בין העובדה שאנחנו מאמינים שארץ ישראל היא כולה שלנו לבין הטיעונים המדיניים לגבי מהלך זה או אחר.
ואני באמת מלכתחילה אומר, ודאי שהיא כולה שלנו, אבל זה לא פוטר אותי מלהסביר למה אני מתנגד למהלך המדיני האסוני הזה. לכאורה, מפנים את הראש להיסטוריה ואומרים: ניסינו. ב-1993 נחתמו הסכמי אוסלו. כמו שאמרתי, אני לא רוצה לחפש טיעונים. זה מיותר. אני אגיד לכם משהו מאוד אישי. הייתי תושב גוש עציון. נכון ל-1993 כבר גרתי בגוש עציון שש שנים. לא העליתי על הדעת – נסעתי ביום, נסעתי בלילה, עם המשפחה, עם הילדים – לא העליתי על הדעת שצריך נשק. ב-1993 עברתי, למוחרת החתימה על הסכמי אוסלו – אז נסענו דרך בית לחם, ליד דהיישה. עברתי שם, ראיתי את הפנים, ראיתי את הקהל, ראיתי את השלטים. למוחרת הלכתי למשרד הפנים וביקשתי רישיון לנשק – התגובה הטבעית למה שאני ראיתי מסביב. עברנו את ההתנתקות. גרתי בגוש קטיף לפני הגירוש. ניסינו כביכול לומר: בסדר, זה עכשיו שלכם, תקימו פה משהו שאתם קוראים לו מדינה. את התוצאות, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כולנו רואים עד עצם היום הזה.
ולכן, אני חשבתי שהנושא ירד מסדר-היום. הרי בשנות התשעים, אם אמרת שאתה נגד מדינה פלסטינית, הסתכלו עליך כעל אדם הזוי. הייתה תקופה בשנים האחרונות שהצלחנו איכשהו להיפטר מהנושא הזה, ולא רק שלא היית אדם הזוי אם אמרת שזה לא רעיון טוב, אלא כבר לא היו חייבים, גם גורמים מחוץ לארץ, להעלות את זה בכל שיחה מולך. ואני הרגשתי את ההבדל על עצמי.
אבל לאחרונה, אדוני היושב-ראש, הנושא הזה צץ עוד פעם, ולכן חשוב – ואני קורא כאן היום לכל החברים מהסיעות השונות למצוא רוב מקסימלי, מקסימלי, להצעה הזאת, להחלטה התקדימית הזאת של כנסת ישראל נגד הקמת מדינה פלסטינית, שוודאי וודאי, אם חס ושלום תקום, תהיה מדינת טרור. אני לא חושב שבר-דעת אחד חושב שזאת תהיה מדינה דמוקרטית שתקום כאן לצידנו. לכן, כדאי לבוא ולומר בקול רם לא למדינה פלסטינית. תודה, אדוני היושב-ראש.
369 מילים של יולי יואל אדלשטיין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.