הצהרות ופרסומים בעולם בנושא הכרה במדינה פלסטינית והצורך בהיערכות ישראלית לאתגר מדיני אפשרי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני שמח לפתוח את הדיון הזה, שבעיניי הוא דיון היסטורי, כי בסופו יהיו לא רק דיון אלא גם החלטה של כנסת ישראל, באופן תקדימי.

תכף אני אגיד על זה משהו. דווקא לא. אני חושב שהגיע הזמן שכנסת ישראל, בשם מדינת ישראל, תקבע עמדה ברורה בסוגיה הזאת. בכלל, אנחנו העברנו בקדנציה הזאת החלטה, ברוב גורף בכנסת של 99 חברי כנסת, נגד מהלכים חד-צדדיים להכרה במדינה פלסטינית. אבל אני חושב שהגיע הזמן, בנוסף – אדוני היושב-ראש, אני לא שומע את עצמי, ועוד בנושא כזה, כשאני פותח את הדיון, אני מבקש שתגן עליי.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אמרתי שחשוב מאוד שכנסת ישראל לפני כמה חודשים קיבלה החלטה, ברוב גורף של 99 חברי כנסת, נגד הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, כי הייתה פה באמת אחדות רחבה מאוד בבית הזה בעניין הזה, אבל ברור שמדובר בעמדה טקטית. מדובר בעמדה שאומרת: אנחנו נגד מגמות בעולם של הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, אבל באופן עקרוני אותה החלטה לא שללה את האופציה. ואני חושב שהגיע הזמן להחלטה היסטורית, תקדימית, של כנסת ישראל, ברוב ברור כאן של כנסת ישראל, שאומר את הדבר שבעיניי הוא ברור מאליו: אין מקום למדינה פלסטינית ממערב לירדן. נקודה. לא בכל מיני כיבוסי מילים, לא אולי רק בתהליך משא ומתן, לא בעמדות שאומרות שהיום לא אבל אולי מחר כן, אלא פשוט לקבוע עובדה מאוד מאוד ברורה – ואני תכף אנסה לשכנע את החברים למה זה חשוב.

לכן אני חתרתי לאירוע הזה במשך כמה חודשים. לכן ביקשתי בזמנו את ההצעה הדחופה לסדר-היום בנושא הזה, ביקשתי עוד בחודש מרץ לקבל את הדיון עם הצבעה על עמדות הסיעות, ואני שמח מאוד שגובש רוב שמייצג סיעות שמייצגות היום לפחות 74 חברי כנסת כאן בתוך הבית הזה, וכל ראשי הסיעות האלה חתומים על הודעת הסיכום לדיון הזה, שאומרת דברים מאוד מאוד ברורים על כך שבאופן עקרוני כנסת ישראל מתנגדת לרעיון האווילי הזה, בעיניי, של הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן. זאת באמת החלטה תקדימית, לפחות לפי מיטב הבנתי. לא הייתה החלטה כזאת של כנסת ישראל בכל אותן 30 השנים האחרונות שאנחנו נמצאים על המסלול המסוכן, למעשה מאז הסכמי אוסלו, שבסופו בצורה כזאת או אחרת היו מי שראו את החזון של מדינה פלסטינית.

ולכן, בתהליך ההתפקחות של החברה הישראלית, הרוב הברור בחברה הישראלית, מהרעיון המסוכן הזה של המדינה הפלסטינית – הגיע הזמן שתהליך ההתפקחות הזה יבוא לידי ביטוי גם בקביעת עמדה ברורה של כנסת ישראל ששמה תמרור אדום ברור מול הרעיון הזה ואומרת: אין לו מקום למעשה בציבוריות הישראלית. וכדי שגם העולם יבין שאין טעם ללחוץ עלינו, כי כנסת ישראל, כמי שמייצגת את הציבור הישראלי ברוב ברור, תגיד: זאת העמדה, מאחורי העמדה הזאת אנחנו מתייצבים. לכן אני רואה חשיבות מאוד מאוד גדולה בקיום הדיון הזה.

אני רוצה להודות לשותפיי בהובלת הדיון הזה – לחבר הכנסת משה סולומון, שביחד הגשנו את ההצעה הדחופה לסדר-היום, לסיעת ישראל ביתנו ולשדולת ארץ ישראל וראשי שדולת ארץ ישראל, שביחד הרמנו את הפרויקט להביא את זה לדיון דווקא בעת הזאת ולהכרעה, וליושב-ראש הכנסת, שאכן היה קשוב לבקשתנו ושם את זה על סדר-היום.

בואו נתעמת לרגע. למה אני טוען את מה שאני טוען? יש כמה סיבות לעמדה הזאת. קודם כול יש את הסיבות הברורות, שלא צריך להתבייש בהן: הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על כל ארץ ישראל כולה.

אני מבין, חבר הכנסת כסיף, שהשנאה העצמית שלך מעבירה אותך על דעתך, ואתה חושב שאין לך זכויות היסטוריות – אגב, לא רק על ירושלים ויהודה ושומרון. בהיגיון הזה, נראה לי, אין לך גם זכויות היסטוריות על תל אביב, שבתוכה אתה מתגורר. אבל זאת הבחירה שלך. השנאה העצמית לפעמים אפיינה חלק מנציגי העם הזה.

השנאה העצמית הזאת הביאה אותך גם לתמוך בהעמדה של מדינת ישראל לדין ובפעילות נגד מדינת ישראל. ואני מאוד מאוד מצר על כך שחסרו רק עוד שלושה, ארבעה חברי כנסת כדי שאתה לא תשב איתנו כאן בבית הזה אלא תהיה מחוץ לבית הזה. מי ששונא את מדינתו ומי ששונא את עמו, אין לו מקום בפרלמנט הישראלי.

אם חברי המחנה הממלכתי ובני גנץ בראשם, ואם חברי יש עתיד ויאיר לפיד בראשם, היו נוהגים אחרת, כבר לא היית כאן לצעוק ולהמשיך לייצג, לא את מדינתך ולא את עמך. אבל אני אחזור בכל זאת לנושא העיקרי שכאן בדיון, כי הוא יותר חשוב אפילו ממך, חבר הכנסת עופר כסיף. יש לנו זכויות היסטוריות על הארץ הזאת, ואסור להתבייש בזה, כי אם היינו מתביישים בזה, מדינת ישראל לא הייתה קמה. בסוף ספר התנ"ך הוא ספר הקושאן והזכויות שלנו על ארץ ישראל כולה.

נוסף לעניין של הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל לכאן, יש גם את הניסיון שצברנו וההיגיון הפשוט, וההיגיון הזה, לצערי, צרוב בדם של אזרחים ישראלים רבים על הטעות הנוראית הזאת ועל המחיר העצום ששילמנו כמדינה ב-30 השנים האחרונות מאז ההליכה הזאת במסלול של אוסלו. אני עשיתי בדיקה פעם, לפני האירוע הנורא של 7 באוקטובר, כמה ישראלים נהרגו מיעדי טרור פלסטיני עד חתימה על הסכם אוסלו – קחו בחשבון, זה מ-48' עד שנות התשעים – וכמה מאז החתימה על הסכם אוסלו. הגעתי לסטטיסטיקה מטורפת בעיניי, שעד החתימה על הסכם אוסלו, מיעדי טרור פלסטיני, בכל ההיסטוריה של המדינה נהרגו כ-1,000 ישראלים; מרגע שחתמנו על הסכם אוסלו, השלום לכאורה פרץ לתוכנו והתחלנו את ההליכה והצעידה במסלול הזה של לקראת הקמה של מדינה פלסטינית, עוד לפני 7 באוקטובר, הגענו לרף של כ-1,500 ישראלים. זאת אומרת שבתקופה קצרה בערך פי אחד וחצי, שילמנו מחיר בחיי אדם של אזרחי מדינת ישראל פי אחד וחצי. אז אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שגם מבחינה ביטחונית הכי פשוטה, של ביטחון חיי אזרחי המדינה הזאת, אנחנו צועדים בשביל בדרך של איוולת, הינה ההוכחות.

ואז פרץ לחיינו 7 באוקטובר. לצערי, מאז התאריך הזה, אנחנו כבר עברנו את המחיר הזה ששילמנו מאז החתימה על הסכמי אוסלו ועד 7 באוקטובר. תוסיפו את המספר הזה, ואנחנו נבין מה המחיר העצום ששילמנו. תחשבו, כל מי שמציע לנו עכשיו להחזיר את הרעיון הזה לחיים, מה הוא בעצם מציע? שאנחנו נקים כאן מדינה שבכל סקר דעת קהל 70% בה תומכים בחמאס; אגב, לא רק בעזה, גם הפלסטינים ביהודה ושומרון. או במילים אחרות, אם תקום פה מדינה, בתהליך הבחירות הראשון החופשי שיהיה שם – בדרך כלל במדינות עושים בחירות – היא תהפוך למדינת חמאס, ו-7 באוקטובר, עם כל הזוועה שלו והטבח והרצח, יפגוש את כל אזרחי מדינת ישראל. זה בעיניי משול לרעיון שמישהו היה מציע לחברה האמריקאית, אחרי מה שקרה בבנייני התאומים ב-11 בספטמבר, להקים מדינת אל-קאעידה על כל הגבול עם ארצות הברית. הרי זה מה שמציעים לנו. האם יש בכלל אדם בר-דעת שיסכים לדבר כזה?

ולכן, אני חושב שאנחנו היום כאן בבית הזה נראה שני דברים. אנחנו נראה אמירה ברורה של רוב הבית הזה, באופן חד ונחרץ, נגד מדינה פלסטינית, נגד הרעיון הזה לתת פרס לטרור ולהקים פה מדינת חמאס. אבל אנחנו נראה עוד משהו: אלה שלא מוכנים להגיד שהם נגד מדינה פלסטינית, כי בסתרי ליבם הם כנראה תומכים במדינה פלסטינית, הם יפחדו לבוא לדיון הזה ולהגיד בפה גלוי שהם בעד מדינה פלסטינית. אתם תראו כאן לדעתי הרבה כיסאות ריקים של מפלגות שלמות שיעדיפו להיעדר מהדיון הזה, כי גם הם מבינים שלבוא היום מול הציבור הישראלי ולהגיד את האמת – שהם לא שוללים את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית ביום מן הימים – זה לא יעבור להם בשלום אפילו בציבור שלהם, כן, של מצביעי מרכז ואולי אפילו מצביעי מרכז-שמאל.

ולכן הם יברחו מהדיון הזה. הם לא יהיו פה בהצבעה הסופית ולא יביאו הצעות סיכום. ואני חושב שגם זה אומר לא מעט, להבנה איפה באמת הציבור הישראלי נמצא. רק, כמובן, אני הייתי מעדיף שמזה הם היו מפיקים את הלקח והמסקנה הברורה, והיו מתייצבים פה איתנו והיו אומרים לא למדינה פלסטינית. לשם הם לא מגיעים, כי הם מאמינים בזה אבל הם מפחדים להגיד את זה מול הציבור, לכן הם פשוט יברחו מההצבעה הזאת. אולי עדיף כך. אבל יש פה איזושהי אמירה ברורה. לכן בסוף, נדמה לי, היחידים שיתייצבו פה – לצערי, לא בפעם הראשונה – להגן על הרעיון האווילי הזה של להקים כאן מדינת חמאס לידינו, יהיו רק הח"כים מהמפלגות הערביות.

אנחנו לא בשעת שאלות, אבל אתה יכול לנסות.

חד-משמעית לא.

אני לא יודע איך הצלחת להגיע למספר של שבעה מיליון פלסטינים.

אלא אם אתה מגדיר את עצמך גם כן כפלסטיני ולא כערבי-ישראלי.

חשבתי שאתה מגדיר את עצמך כערבי-ישראלי, אבל זאת כבר הבחירה שלך.

אני מסיים. אבל אני אענה לך קודם כול על השאלה הראשונה. הרי תסתכל מה קרה – דווקא כשמדינת ישראל הלכה לכיוון של הסכם שלום – –

– – והלכה לכיוון הזה, בטעות הנוראית הזאת של הסכם אוסלו, התחילו להתפוצץ פה אוטובוסים.

אני מסיים. הפריעו לי מאוד בהתחלה – – –

לכן בסופו של דבר גם מעזה יצאנו, בטעות הנוראית של ההתנתקות.

מה קיבלנו? מה קיבלנו?

מדינת חמאס, חבר הכנסת מנסור עבאס, כי 70% תומכים בחמאס.

זאת העובדה. אני מסיים, אדוני היושב-ראש. ולכן אני חושב שהציבור הישראלי, ברובו המוחלט, מבין היום שצריך פה היפוך מגמה – צריך לקבור קבורת חמור, באופן סופי, את הרעיון המסוכן הזה של המדינה הפלסטינית ולעלות על דרך אחרת לחלוטין. והיום, ההחלטה ההיסטורית שכנסת ישראל תקבל כאן מסמלת בעיניי את השינוי הדרמטי הזה שיוביל אותנו ליציאה מאותה דרך מוטעית שצעדנו בה במשך 30 שנה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.