קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת, היום 51 ימים להיעדרותה של היימנוט. היימנוט קסאו, בת תשע, עדיין לא יודעים איפה היא – עוד לא חודשיים, אבל כמעט – חוץ מהמשפחה, חוץ מכמה אנשים, היא נשכחה. תקשיבו לזה, אני כל פעם מדברת עליה, בת תשע נכנסה למרכז קליטה, איפה שהיא גרה, ואחרי זה נעלמה. מה אפשר לעשות? תחשבו על זה, כל אחד שיש לו ילדה בגיל תשע או נכדה או אחיינית, לא משנה, תרגישו את זה. אף אחד לא זוכר אותה. נשכחה.
כלי התקשורת כבר הפסיקו מזמן לדבר עליה. והיא, כאילו האדמה בלעה אותה. המשפחה, עם הקושי של הקליטה, נשארה ללא מענה. אין שום מענה. אני אומרת את זה, זה מדיר שינה. איך אפשר לישון בשקט? איך אפשר? תחשבו על זה. אתם יודעים, יש אנשים שאומרים לי שהרבה נערים באזור יוצאים מהבית ולא מוצאים אותם. אבל ילדה בת תשע? תחשבו על זה, חבריי. אל תשכחו אותה. תזכירו אותה בכל מקום, בכל מקום, עד שהילדה הזאת תחזור הביתה, עד שנדע איפה היימנוט. זה יכול לקרות לכל אחד.
אני מדברת עם המשפחה, והמשפחה חסרת אונים. אפילו היה חפ"ק של המשטרה במרכז הקליטה, כי במרכז הקליטה מתגוררים רק יוצאי אתיופיה – 360 נפשות, עולים חדשים במרכז הקליטה, שהיום לא מרגישים בטוח במקום שצריך להיות הכי בטוח. הם פוחדים כאשר הילדים שלהם יוצאים, וגם הילדים פוחדים. איך יכול להיות שבמדינת ישראל ילדים פוחדים לצאת ממקום בטוח, מהבית? תחשבו על זה: הילדה הזאת לא בבית 51 ימים.
בהזדמנות זו אני פונה גם לכלי התקשורת, לעיתונאים: תזכירו אותה, אל תשכחו אותה. תדברו עליה, תראו את התמונה שלה. תזכרו כמה ימים היא לא איתנו. בכלל, אנחנו לא יודעים מה מצבה. הילדה בסך הכול בת תשע, רוצה לגדול בארץ. משפחתה הם עולים חדשים, לא מבינים את השפה, לא מבינים את התרבות. אין להם כסף, אין להם יחצ"נים. והילדה שלהם עדיין לא איתם. אני אומרת בהזדמנות זו לחברה הישראלית כולה: אנא, אל תשכחו את הילדה הזאת עד שנמצא אותה.
307 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.