קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 192 ימים שהחטופות והחטופים שלנו שוהים במנהרות החמאס המתועב, שיש למגרו מהעולם הזה. בעוד כמה ימים ערב פסח, חג החירות. איך אפשר בכלל להשתמש בכלל במילה "חג"? ובמציאות שלנו – גם על איזה חירות? להם אין חירות, לנו אין חירות.
מגילת הזכויות של האו"ם פותחת בהצהרה: כל בני אנוש נולדו בני חורין ושווים בערך ובזכויות, וכך גם במגילת הזכויות הישראלית, שהעלתה את החירות עטרת לראשנו בחוק כבוד האדם וחירותו. ואני שואלת היכן חירותם של חטופינו? היכן חירותם של תושבי שדרות והעוטף? היכן חירותם של אלפי המפונים מהצפון?
השנה אקיים את מצוות הסדר, אך אני ובני משפחתי לא נחגוג. לא נחגוג את חג הפסח, כי אנו לא חשים שהוא חג חירות, ובטח ובטח לא חג האביב. אי-אפשר לחגוג בזמן שיקירינו שבויים ברצועת עזה. הלב כואב, כאבם וסבל המשפחות הוא של כל אחד ואחת מאיתנו.
לאור האירועים הלא-פשוטים שמדינת ישראל חווה, אבקש לסיים את נאומי דווקא בחלק ממה שאנו מברכים בחג הפסח: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא" – וגם אוסיף שצבא ההגנה לישראל וכל שלוחותיו – "מצילנו מידם". תודה רבה, והלוואי ונתבשר שבשולחן הסדר כל חטופינו ישובו הביתה, אמן.
186 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.