הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 48), התשפ"ג–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, רשימת הנרצחים בחברה הערבית הולכת וגדלה. האמת שחשבתי על הרשימה וניסיתי למצוא תיאור, ביטוי, לכך שהרשימה גדלה ומתרחבת. גדילה, לרוב, זה משהו שאמור להיות חיובי. וגם מתרחבת – חיובי. אבל בסופו של יום, אנחנו מול מציאות עגומה, קשה, שחורה.

היום בשעות הערב נרצח עוד צעיר מהיישוב טובא בצפון. והעניין הוא לא המספרים. אנחנו כבר במספר 13. אבל העניין הוא בכלל לא המספרים. מאחורי המספרים יש חיים שלמים שנגדעים, שהיו אמורים להיות בצורה אחרת. צעירים שאולי חלמו על להקים משפחה. אימא כמו אימא של חאלד ועלי, שחלמה על היום לראות את הבנים שלה מקימים משפחה, ולראות את הנכדים שלה, והיא רואה אותם נרצחים מול העיניים שלה, בכניסה של הבית, בדלת, בפתח.

ואנחנו כאן, בכנסת, מנסים לחוקק חקיקה כל כך מהירה, שאמורה לתת מענה לטובת אנשים ספציפיים, ושוכחים ממה שקורה בתוך החברה. הייעוד שלנו כאן זה לעבוד למען החברה שלנו. במקום לקחת את התוכנית שכבר קיימת, של המלחמה בפשיעה ואלימות בתוך החברה הערבית, אנחנו מתעסקים בדברים דברים אחרים. ובינתיים הרשימה הולכת ומתמלאה.

ואני אומרת ושואלת: איפה זה מעמיד אותנו? איך אנחנו יכולים לצאת מכאן ולהסתכל על עצמנו במראה?

אני לא רוצה לשתף אתכם במה שנכתב ברשתות בחברה הערבית. כאילו שאנחנו, חברי הכנסת הערבים, בידינו המקל הזה – לא יודעת איך לקרוא לזה – שיכול להפוך את כל הדברים בשנייה - - -

אבל אני אומרת שהאחריות היא לא על הח"כים הערבים. האחריות היא על הממשלה, על רשויות המדינה, על כלל הח"כים כאן; כי בסופו של יום, זו לא רק החברה הערבית – זה יגיע לכלל החברה, וחבל.