קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, היום בארצות הברית זהו יום חג, מציינים יום חג לזכרו של ד"ר מרטין לותר קינג. ד"ר מרטין לותר קינג, אחד הלוחמים שהאנושות זוכרת, תמיד הגדיל לדבר על החופש, על השתיקה של הרוב הדומם. אחד הדברים שהוא דיבר עליהם וחזר עליהם בנאומים שלו זה השתיקה, האדישות וההסכמה של הציבור לקבל את האפליה ולא להילחם יחד עם אלו שמופלים לרעה.
אדוני היושב-ראש, באחד הנאומים שהוא נשא, הוא אמר כך, ואני מצטט: המחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם למען החופש הוא לא חבר מועצת העיר אלא האיש המתון אשר מסור יותר לסדר מאשר לצדק, אשר מעדיף שלום שלילי שהוא היעדר מתיחות על פני שלום חיובי, שהוא נוכחותו של צדק; זה אשר תמיד אומר: אני מסכים ליעדים של מאבקך אבל איני יכול להסכים לשיטות הפעולה הישירות שלך; זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר; זה אשר חי על תפיסה אמיתית של זמן ואשר תמיד מציע לאדם המתון זמן נוח יותר למאבק על החופש שלו. סוף ציטוט. אדוני היושב-ראש, אני ציטטתי את הנאום הזה משום שהאנושות והעם בישראל נמצאים בתקופה שבה זכויות האדם נרמסות בהרף – מה שנקרא בלחיצת כפתור, וכמעט ללא רגישות.
אני חושב – ואני מסתכל על השמאל, ובעיקר על אנשי מרצ ומפלגת העבודה, שיש להם זכויות רבות בפוליטיקה הישראלית על מאבק למען זכויות האדם וחירות האדם, אבל הם אנשים שדיברו רוב חייהם הפוליטיים על צדק ושוויון וחירות רק מבחינה פילוסופית והם בעצם אף פעם לא היו זקוקים לצדק ולחופש בעצמם. מי שלא הרגיש את האפליה בעצמו, כמעט שלא יכול להבין את מי שמופלה.
אדוני היושב-ראש, אני רואה את הממשלה הנוכחית, את חלקם הגדול בממשלה הנוכחית, שזעקו לחירות ולשוויון, והיום עושים בדיוק את ההפך הגמור ממה שהם הטיפו לו, ממה שהם נלחמו למענו. ואני רואה – אני היום שוחחתי, הרים אליי טלפון היום מנהל בית ספר, מנהל תיכון, ואומר לי: תשמע, האזנתי לריאיון שלך היום בבוקר ברשת ב', ואני רוצה להגיד לך שמערכת החינוך נמצאת במצב הרבה יותר גרוע ממה שאתה ציינת ברדיו.
אנחנו, מנהלי בתי הספר, לא יכולים לנהל את תלמידי ישראל בגלל הכאוס שמערכת החינוך נמצאת בו, מה שהממשלה הובילה.
והאפליה בין מחוסנים ללא מחוסנים בבדיקות, ומי שלא חוסן יושב בבית כאשר מי שחוסן חוזר למערכת – אני מסיים, אדוני. תודה רבה על השנייה הזאת.
ולכן, הדבר הזה מחייב אותנו לנהוג בשוויון ובצדק. תודה, אדוני.
378 מילים של דסטה גדי יברקן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.