ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחים מכובדים, נציגי עיריית ירושלים, סגן ראש העיר, חברי הכנסת, תרשו לי לפתוח בתפילה – תהילים, פרק קכ"ב: "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך. עמדות היו רגלינו בשערייך ירושלם. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. ששם עלו שבטים שבטי-יה עדות לישראל להדות לשם ה'. כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד. שאלו שלום ירושלים, ישליו אהביך. יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך."

בימים טרופים אלו, לנוכח המאורעות, כולנו מתפללים ומבקשים טוב לירושלים. היום, כ"ח באייר התשפ"א, לצד יום ירושלים, אנו מציינים את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר חירפו את נפשם כדי לראות את ירושלים ומתו בדרכם לישראל. כ-4,000 איש ואישה, ילד וילדה, נשמות טהורות שהלכו מאיתנו ולעד יהיו נצורים בליבנו – תמר. תמר. חברים.

הרשו לי לחלוק איתכם את הנאום שנאמתי היום בטקס הממלכתי בהר הרצל, שם התכנסו אלפים מבני ובנות הקהילה, משפחות שכולות, יחד אל מול האנדרטה לזכרם של יהודי אתיופיה. הקדוש ברוך הוא אמר על רחל אימנו בספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק י"ד: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה". ואנחנו היום התאספנו יחד, בני ובנות הקהילה, בטקס הממלכתי, יחד עם קהל רחב מישראל, ורבים שאני רואה גם כאן בתוך המשכן – חבר הכנסת יוראי הרצנו ועוד רבים אחרים. שלום, אדוני היושב-ראש. היה גם סגנך – –

– – חבר הכנסת מרגי – לבכות את אשר אבד לנו, את אותם קרובינו בעלי האמונה הזכה והטהורה שאספו את כל חייהם וארזו אותם לתוך חלום אחד – ירושלים – ולא זכו לראותה. בהמשך אומר הקדוש ברוך הוא לרחל אימנו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

ואכן, שבנו הביתה לאחר גלות ארוכה, בת אלפי שנים, לאחר שהצלחנו לשמור את צביון עם ישראל ותורת ישראל; זאת, חרף הקשיים, המהמורות ומי שחרש רעתנו ורצה גם להעלים את דתנו. אנחנו קהילה ששרדה, בקושי רב אך בגבורה, את הרעות שחלו עלינו ברבות השנים, הרבה בזכות סיפורים על ירושלים שכולה מזהב. היו בצורות, היו מחלות, רעב, מתקפות של חיות רעות, ומיסיון קשה שלא הרפה, עד שהגיעה הגאולה שלנו, ביתא ישראל. וכך, בסוף שנות השבעים והשמונים הקהילה התעוררה, נחושה להגשים חלום אבות. ארזנו את התרבות, ההיסטוריה, הזיכרונות וחיים שלמים והלכנו ולא הפסקנו ללכת.

וכפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", אימצנו חזק ללב את שהותרנו מאחור, בידיעה אמיתית כי לאתיופיה, שם נולדנו, כבר לא נחזור. נשים הרות, זקנים, מבוגרים וטף הרגישו על כתפיהם את משקל הדורות הקודמים כמו רוח שעוטפת ודוחפת מכל כיוון להמשיך ללכת. צעדנו יחפים גם כשהיינו עייפים, בלי חשש ומורא, כי הינה יציאת מצרים שלנו הגיעה. צעדנו בתחושה עילאית שאנחנו הדור הנבחר, שכבר לא נהיה כחולמים, אלא מגשימים את שיבת ציון.

למזלי, הייתי ילדה קטנה מאוד, בת שלוש, במסע הארוך. כך נמנע ממני לזכור לפרטי-פרטים את כל שעברנו. הצלקות שאני נושאת קלות יותר משל רבים, רבים מדי, שפגשתי בטקס היום ופוגשת כל העת. הם חיים בקרבנו ונושאים צלקות שגם הזמן אינו מרפא, נושאים כאב נצור שהשנים לא מטשטשות. איבדנו את היקר מכול – איבדנו את החולמים התמימים, איבדנו את הזכים והטהורים, איבדנו כל כך הרבה חיים. קברנו הורים וילדים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, בבכי חרישי, באדמה זרה – כמו שאמרתי אשתקד, אדוני היושב-ראש – בלי קבר או שבעה. רבים הגיעו ארצה יתומים לאימא אדמה ישראל.

נזכור היום את כולם. נזכור היום את הנשים ההרות אשר צעדו ללא פחד אל הלא-נודע וכרעו ללדת בלב מדבר שומם ולא שרדו זאת. נזכור היום את הגברים האמיצים שהגנו בגופם על בני משפחתם בעת מפגש עם כנופיה של שודדים. נזכור היום את הזקנים והמבוגרים החולים אשר ידעו בליבם בטרם יצאו למסע כי זו תהיה דרכם האחרונה בניסיון להגשים את חלום ירושלים. נזכור היום את הנשים, הנערות והילדות אשר נחטפו מבני משפחותיהן, נאלצו לעבור אונס, השפלה ועינויים קשים. נזכור היום את הילדים הקטנים והתינוקות שעצמו עיניים כי כוחם לא יכול להם עוד. נזכור ולא נשכח את כל ההורים שלא זכו לגדל את הילדים שלהם ושלא זכו להשלים את המסע. נזכור את כל הרוגי המלכות ואת גבורתם של אסירי ציון, ובהם אדיסו וודג'ה, זכרו לברכה, שהלך בטרם עת לפני כחודשיים ופעל רבות כיושב-ראש ארגון אסירי ציון של יהודי אתיופיה, גם בסודאן וגם באתיופיה. נזכור ולא נפקיר גם את אלה החיים בתוכנו וזקוקים ליד מושטת, לאוזן קשבת, לסיוע נפשי, ובעיקר להיות ראויים לחיים נורמטיביים ככל שניתן בעד ההקרבה שלהם.

כשרת העלייה והקליטה, עם כניסתי לתפקיד, בדיוק לפני שנה, התחייבתי לפעול להנצחת יהודי אתיופיה שנפלו ונספו בדרכם לירושלים. אני שמחה לבשר שהשנה, לאחר שבחנתי את התמיכות של משרדי, הובלתי שינוי מהותי בנוהל התמיכות, כך שכל הרשויות המקומיות שמעוניינות בכך יקבלו תקציב לפעולות הנצחת יהודי אתיופיה שנספו בסודאן ובדרכם לישראל. זוהי זכות גדולה לפעולה אחת בשרשרת פעולות שאני מבצעת כדי לעטוף, לחבק ולשפר את השירות הניתן גם לאסירי ציון.

כמו כן, במסגרת הסכם הנורמליזציה עם סודאן פניתי אל נשיא המדינה, אל ראש הממשלה, אל המל"ל ואל עוד גורמים כדי לפעול בצורה אקטיבית עבור הנצחה, איתור קברים והעלאת עצמות של יקירינו. זו החובה שלנו, ולזה ראויים בני המשפחות שכואבים את לכת יקיריהם. ולא רק זאת – יש רבים, עשרות מיהודי אתיופיה, שנעלמו תוך כדי המסע ועד היום אין לנו מידע לגביהם. גם בעניין הזה אנחנו צריכים לפעול ביתר שאת.

והיום, לצד העצב, אנחנו גם שמחים בירושלים בירתנו האהובה והקדושה, שאותה חלמנו, שאותה אנחנו מגשימים יום-יום, גם כשיש מורכבות. בה אנחנו זכינו, והיא נחמתנו הגדולה ביותר.

אסיים במשפט מתוך קטע התפילה של הקייסים, מנהיגי העדה, שכיבדו אותנו קודם בנוכחותם ונאלצו לעזוב: שאי ציון לבשי עוז זרועותייך, שאי ציון תאספי עמך החוזר. תודה רבה.