ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש העיר – נראה לי שהוא עוזב, גם המשלחת המכובדת מטעם עיריית ירושלים – שמענו פה הרבה סיפורים אישיים. אני אומנם לא נולדתי בירושלים כמו חלקכם, אבל מגיל צעיר ידעתי שיבוא יום ואני אגיע לירושלים. את היום הזה אני זוכר עד היום. אני עליתי בסוף אוגוסט 1997. ב-4 בספטמבר 1997 לקחו אותנו לטיול בירושלים. איך אני זוכר את הפרטים? כי אני רשמתי. אז לא היו טלפונים חכמים; היינו רושמים כל דבר במחברת הקטנה. לקחו אותנו לכמה מקומות, ואני רשמתי כל מקום שבו היינו.

במסגרת התוכנית מטעם הסוכנות, בדרך חזרה לחדרה, ששם אנחנו גרנו, שמענו באוטובוס רדיו מדבר, ולא הבנתי מדוע המדריכה התחילה לבכות. המדריכה כבר הבינה עברית; אני הייתי אז שבוע וחצי בארץ, לא הבנתי כלום, ואז היא תרגמה לנו שהיה פיגוע בירושלים. אחר כך היא סיפרה לנו שחודש לפני זה היה פיגוע בשוק מחנה יהודה בירושלים, ביולי 1997. אחר כך, למוחרת, גילינו, ידענו שחמישה ישראלים נהרגו בפיגוע במדרחוב, בספטמבר 1997, ואחרי שבועיים כבר התלבטו אם להמשיך לטייל בירושלים, כי היה עוד טיול מתוכנן לירושלים. זאת הייתה מציאות שאני זוכר בימים הראשונים שלי כעולה חדש לפני 24 שנים. דרך אגב, ראש הממשלה אז היה בנימין נתניהו. לא חלמתי שיבוא יום ומקום העבודה שלי יהיה בכנסת בירושלים וראש הממשלה עדיין בנימין נתניהו.

והמציאות בירושלים עדיין מורכבת. שוב אנחנו שומעים על קבינט, שוב אנחנו שומעים על הסלמה ושוב אנחנו רואים חוסר משילות בעיר הבירה, בירושלים, בעיר בירתנו לנצח נצחים.

למה התחלתי בנימה האישית הזאת? כי אני חושב שלכל אדם הזיכרונות האישיים לא רק חשובים, הם גם מעצבים דרך, אם זה חבר כנסת, אם זה שר, אם זה ראש הממשלה. כשאנחנו מדברים על ירושלים אנחנו לא מדברים רק על הנרטיב ההיסטורי. ירושלים זה כמו מראה שמשקפת את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים, העם היהודי. פשוט תסתכלו על ירושלים ואתם תראו את כל המחלוקות, אם זה בעיר העתיקה בנושא מתווה הכותל, אם זה בנושא של זהות יהודית. ירושלים זה כמו ספוג וזה כמו המראה שבה אתה יכול לראות את כל הבעיות של העם היהודי.

וזו לא קלישאה כשאומרים שירושלים היא בלב של כל יהודי בעולם. זו לא קלישאה, ככה זה. וזה לא סתם שאנחנו מציינים גם את היום לזכר יוצאי אתיופיה שנספו ולאחר מכן נציין את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אדוני היושב-ראש, זה לא סתם ששלושה אירועים כל כך חשובים אנחנו מציינים ביום אחד – שלושה אירועים שקרו בהפרש של 20 שנה: ב-1945 הניצחון הגדול על גרמניה הנאצית, ב-1967 הניצחון הגדול ושחרור ירושלים ובשנות השמונים העלייה מאתיופיה, שבדרך לישראל רבים נהרגו ולא זכו לראות את ירושלים במו עיניהם.

עכשיו אני רוצה לשאול אתכם – לרובנו יש פה ילדים, ויש כאלה שיש להם נכדים: אתם חושבים שילדים שמבקרים בגבעת התחמושת יודעים להגיד כמה מחיילינו נהרגו בקרב ירושלים? יש כאלה שישאלו בכלל מה זה גבעת התחמושת, מה זה הקרבות על ירושלים ב-1967. כשאנחנו מדברים על מורשת ירושלים, צריך לדבר על ירושלים ועל הדברים האלה שקרו רק לפני 50 וקצת, קצת פחות מ-60 שנה. 182 חיילים, שרובם מחטיבת הצנחנים ששחררו את ירושלים, נהרגו, והיו שם, נדמה לי, למעלה מ-20 אזרחים שנהרגו רק בכמה ימים האלה שהיה קרב על ירושלים. וכמה חיילים ושוטרים נהרגו על הגנת ירושלים במשך השנים האלה? זאת מורשת ירושלים. זה מה שאנחנו צריכים לזכור.

כשאנחנו מדברים על ירושלים אנחנו צריכים לדבר על הציונות; צריכים לדבר על משילות בירושלים. לפני כמה דקות היה פה השר אקוניס. חבל שהוא הלך – הייתי מרגיע אותו. אולי הוא שומע את השידור. אדוני השר, אני רוצה להרגיע אותך: שום ממשלת ישראל שתקום לא תחלק את ירושלים, משום שירושלים יקרה לנו לא פחות מאשר היא יקרה לך, אדוני השר. ירושלים בלב שלנו בדיוק כמו שהיא בלב שלך, אדוני השר אקוניס. אין לך שום זכות, זכות מוסרית, להגיד שאתה מעביר את ירושלים כפיקדון לנו.

ירושלים, כמו שנאמר פה, היא הלב הפועם של כולנו. לא נוותר על ירושלים, לא נחלק את ירושלים ולא ניתן לאויבים שלנו להשתלט על ירושלים. מה שכן נעשה – נחזק את ירושלים, נחזק את הזהות היהודית בירושלים, לא רק במילים ובנאומים אלא במעשים.

וזאת היא הדרך לחזון ירושלים ולמורשת ירושלים. הגיע הזמן למעשים ולא רק לדיבורים. תודה רבה, וחג ירושלים שמח.