ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

שלום, אדוני היושב-ראש. בראשית דבריי אני מבקשת להוקיר את זכרם של אלפים מקרב יהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם במסע לירושלים. יהי זכרם ברוך.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אוהבת את ירושלים. לא משנה כמה פעמים בשבוע אני מגיעה אליה וכמה זמן אני נמצאת בה, היא מפעימה אותי בכל פעם מחדש. כבר בכניסה לעיר מרגישים את זה: הארכיטקטורה המשתנה, המגוון האנושי, מזג האוויר – משהו בתחושה הכללית. העיר הזאת עוטפת אותי בקדושתה, מחברת אותי לשורשים העמוקים ביותר של זהותי. אני אוהבת את העיר הזאת.

אבל היום הזה, שהיה אמור להיות יום חג, נעטף בעננה כבדה וקודרת אשר מעכירה את תחושת החגיגיות ומקשה עליי לשמוח. אין זה סוד שירושלים היא אחת הערים העניות ביותר בישראל. מצב התשתיות בירושלים אינו משביע רצון, בלשון המעטה; יש מצוקת דיור אקוטית וצעירים עוזבים את העיר; יש בירושלים מחסור במקומות עבודה, ועסקים רבים נסגרו בשנה החולפת. ואם לא די בכל זה, אז בימים אלו אנחנו מקבלים תזכורת לכך שירושלים היא גם עיר מסוכסכת, עיר של ריב ומדון, עיר של אש, אבנים ודם.

חברות וחברי הכנסת, ברור לכולנו שאת הסדר והביטחון יש להשיב, ומייד. יש לטפל בפורעי חוק, בקיצוניים, ולהיאבק בכל מי שמנסה לערער את מרקם החיים בירושלים ובישראל כולה. זו אפילו לא שאלה לוויכוח. אבל היום, ברשותכם, אני לא רוצה להפנות אצבעות מאשימות. היום אני מבקשת לראות דווקא את הפוטנציאל לתיקון. תוצאות הבחירות האחרונות פתחו חלון הזדמנויות לאיחוי הקרעים בעם ולחיבורה של ירושלים – בין חלקיה השונים ובינה לבין ישראל כולה. יש בבית הזה מי שמייחלים למערכת בחירות נוספת ויעשו כל שביכולתם כדי להדגיש ולהעצים את המפריד. אך מי שרוצה בטובתה של ישראל, ולא משנה מאיזו מפלגה, מי שרוצה בטובתם של אזרחי ישראל, יבחין דווקא בדברים שסביבם אפשר להתאחד. מוטל עלינו, על כולנו, מכל המפלגות, להתכנס סביב ערכים של אהבת הארץ והמדינה ושל רצון אמיתי לפתור את המשברים שמונעים מאיתנו לשגשג.

בקואליציה שעל הקמתה אנו שוקדים כעת יכול להתקיים שיתוף פעולה בין חובשי כיפה ושומרי מצוות לבין חילונים גמורים; בין יהודים ללא יהודים; בין אנשי ונשות ימין אידיאולוגי לנשות ואנשי שמאל אידיאולוגי. דווקא בימים אלה של מאבקים פנימיים ופילוג, כשההסתה משתוללת והאלימות מתפשטת, זוהי חובתנו לעשות כל מה שניתן כדי להחזיר את השקט והיציבות, גם אם זה אומר שנצטרך לוותר לרגע על המחלוקות בינינו ולהתמקד במה שמחבר.

אני מאמינה שיש היום בקרב הרוב המכריע בעם רצון אמיתי לתיקון. יש רבים בבית הזה שמחזיקים בשאיפה אמיתית לאיחוי ולעבודה משותפת עם מי שתמיד ראינו כעומדים ועומדות מצידה השני של תהום מפרידה. חובה עלינו לנסות ולבנות את הגשר; איש אינו יכול להבטיח שכך יקרה, אך אני מקווה שכן. ואם יש משהו שירושלים אמורה לסמל תמיד, ועל אחת כמה וכמה בימים בוערים אלה, זה בדיוק את זה.

יש רבים, גם בבית הזה, שרוממות ירושלים בגרונם אך מעשיהם – איך לומר – לא בדיוק עולים בקנה אחד עם מה שפיהם מדבר. הם מדברים על קדושת המקום, על חשיבותו, על זיקה דתית והיסטורית, על זכויות מדיניות, לאומיות, על הצורך באחדות, אך מעשיהם ופעולותיהם משדרים בדיוק ההפך. לכן, היום, יום ירושלים, אני מאחלת לעיר האהובה הזאת שהאש היחידה שתבער בה תהיה אש של אהבה, של יצירה תרבותית, של להט אמונה, ולא אש של מדון ושנאה. אני מאחלת לירושלים שאבניה ישמשו לבנייתה, ולא כנשק; שכיכרות העיר ישמשו מקום להתכנסות ולחגיגה משותפת, לא להסתה ולא לפרובוקציות שנועדו להסב איזה רווח פוליטי לאיש כזה או אחר. אני מאחלת לירושלים שרחובותיה יהיו מקום בטוח לכל אדם, בין אם הוא חובש כיפה או כאפיה, בין אם הוא מתפלל לאלוהים או לאללה, וגם אם הוא או היא אינם מתפללים כלל; שנשים יוכלו ללכת בה בביטחון; שמטיילות ומטיילים יוכלו להלך בסמטאותיה הקסומות ללא חשש; שיתקיימו בה מצעדים ותהלוכות של כל הקהילות המרכיבות את הפסיפס הישראלי. תודה רבה.