ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש העיר ירושלים מר משה ליאון, 54 שנים עברו מאז אותו יום היסטורי שבו בקע קולו של מוטה גור מרשת הקשר והכריז: "הר הבית בידינו". מעל אלפיים שנים חיכה העם היהודי לרגע הזה, רגע מזוקק של שיבת עם ישראל לליבה של הארץ שלו, של המולדת שלו. הנס הגאולי של הקמת מדינת ישראל המשיך והושלם חלקית בששת הימים. המצב עוד לא מושלם, עוד לא החלנו ריבונות על כל חלקי ארצנו ההיסטורית. המצב בירושלים לא מושלם, רחוק מכך, אבל יום ירושלים הוא תזכורת חשובה עבורנו – תזכורת לנס הזה הנקרא מדינת ישראל; תזכורת לגבורת הלוחמים; תזכורת לציפייה בת אלפיים שנים של העם היהודי לדורותיו שאנחנו זכינו להגשים.

רומה מתימן, מכלוף ממרוקו ואפרים מפולין – כולם שאפו, התפללו וייחלו לשיבת ציון. הם ראו בחורבנה – אנחנו רואים בבניינה. חזרנו אל בורות המים, כיכר השוק כבר לא ריקה. המציאות שבה אנחנו חיים לא מובנת מאליה. יש לנו חובה היסטורית לדורות הקודמים לשמור על מה שהצלחנו להשיג, לשמור על אחדות העם. זה לא מהשפה ולחוץ, זו משימה לאומית שמוטלת על כתפי כולנו. יש לנו חובה היסטורית לשמור על העם הזה, על המדינה הזאת, מאויבים מבחוץ ומאתגרים מבית.

אנחנו מציינים היום גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה, לארץ המובטחת. דווקא החיבור בין שני האירועים מייצר לנו את האיזון ההיסטורי – מציאות של ניצחון היסטורי מול אלו שלא זכו להגיע לכאן; שמחה גדולה מול זיכרון.

"מאה דורות חלמתי עלייך", אומר אביגדור המאירי; "יפה נוף משוש תבל", אומר רבי יהודה הלוי; "ירושלים היא נשמתה של ארץ ישראל", אומר דוד בן-גוריון. כי ירושלים בירתנו הנצחית היא הלב של הכמיהה הזאת של כל חלקי העם – של היישוב הישן, של חלוצים עבריים, של עולי אתיופיה ושל עולי עיראק. של כולם.

אני חייב להתייחס גם לאירועים האחרונים. הטרור מנסה להרים את הראש. ראינו את הפיגוע הקשה בתפוח, ראינו את סיכול הפיגוע במחסום סאלם, ראינו את ירי הרקטות של החמאס, ואנחנו עדים עכשיו להתפרעויות האלימות בירושלים עצמה. אז מכאן, ביום הזה, אני רוצה להעביר מסר חד וברור למי שמבקש ברעתנו: חזרנו לארץ הזאת וחזרנו לירושלים כדי להישאר לתמיד. תודה.