ציון יום ירושלים ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, אדוני, ידידי ראש העיר ירושלים, חבריי חברי הכנסת, אנחנו עומדים כאן היום בכנסת ישראל, שניצבת בגאווה בירושלים המאוחדת, ומציינים את יום ירושלים. לפעמים צריך לעצור רגע ולהפנים את מה שהפך למובן מאליו. דורות של יהודים חלמו על ירושלים והתפללו אליה כל יום במשך כל שנות חייהם, ואנחנו, כן, אנחנו, זכינו להפוך אותה לבירתה של מדינת היהודים, לאחד את העיר, לבנות אותה ולהפוך אותה למטרופולין חי ובועט. אנחנו חיים את חלום הדורות, ובתוך כל ההמולה ובעיות היום-יום, אסור לנו לשכוח שזכינו.

חבריי חברי הכנסת, נולדתי בירושלים, גדלתי בה, חייתי בה כל חיי וזכיתי להיות בין שומרי חומותיה במגוון תפקידים. כל אבן וכל מרצפת מדברות אליי. אני זוכר כל אירוע לפרטי-פרטים וחי את המורכבות של העיר הזאת ואת מרקם החיים הצבעוני והעדין שהיא מכילה.

אדוני היושב-ראש, ירושלים אינה זקוקה להצהרות לאומניות נפיצות וריקות מכל תוכן אשר מתנפצות פעם אחר פעם כמו גלים אל החוף. ירושלים צריכה מעשים, מעשים חכמים עם הרבה רגישות, כי ירושלים זה לא עוד מקום – ירושלים זה המרכז; ירושלים זה הלב הפועם של העם היהודי, שמזרים את הדם ומחובר באין-ספור ורידים ונימים לחיים שלנו בארץ הזאת ובמרחב. כך צריך להתייחס לעיר ירושלים.

בירושלים מרוכזת אנרגיה בלתי נדלית – אנרגיה של אהבה, חום, התרגשות והתעלות, אווירה מיוחדת של קדושה והתעצמות הקדושה בשבת קודש, התעלות מחד גיסא, ומאידך גיסא – אנרגיה נפיצה. בעיר הקשה והמורכבת הזאת, החוכמה היא איך לתעל את האנרגיה תוך שאנו מפתחים אותה ולא מוותרים על ריבונותנו, על קיום האירועים ועל החיים בה. כמי שפיקד על העיר הזאת שנים רבות ובתקופות קשות מאוד, אני אומר לכם: קל להדליק; עוד יותר קשה לכבות. אי-אפשר להתנהל בה כמו שמתנהלים במקומות ובנושאים אחרים. צריך לתת לירושלים את הכבוד המגיע לה, לפעול מאחורי הקלעים מול הרבה גורמים ולהפעיל המון שיקול דעת. כולי תקווה שנזכה להרגעת הרוחות בעיר, לשקט ולשלווה.

אדוני היושב-ראש, אי-אפשר לדבר על ירושלים בלי לדבר על הירושלמים. הירושלמים הם מקור כוחה של העיר הזאת.

תודה, אדוני.

הירושלמים הם מקור כוחה של העיר הזאת. הם הכוכבים והגיבורים האמיתיים. הם שחיים את המורכבות של העיר הזו ביום-יום. גם בימים הקשים ביותר שידעה העיר הזאת, במהלך שנות האינתיפאדה השנייה, הם אלו שקמו כל בוקר, שלחו את הילדים לבתי ספר, הלכו לעבודה, ישבו בבתי הקפה ובמסעדות. הם עשו את הדבר הפשוט והקשה מנשוא: הם המשיכו בחייהם. מהם שאבתי את הכוח להמשיך ולפקד על העיר הזאת ובשבילם נלחמתי וקמתי כל בוקר. ביום חג לאומי זה אני שולח להם חיבוק חם ואהבה גדולה, והערכה ענקית לשוטרי משטרת ישראל ולוחמי משמר הגבול העומדים על הגנת העיר.

ביום ירושלים אנחנו מציינים כבכל שנה את זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ. הם חלמו על ירושלים וערגו לה. הם דמיינו אותה כגן עדן אמיתי עלי אדמות ועשו הכול כדי להגיע אליה. הם יצאו לדרך המפרכת והמסוכנת, עברו תלאות, וחלקם לא זכו להגיע אליה. אין יום מתאים מזה לציין את זכרם ולהעלות על נס את האנשים היקרים הללו, שניסו בכל דרך לעלות לארץ ישראל, והגשימו בגופם ובחייהם את שיבת ציון. יהי זכרם ברוך.

לסיום, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולפנות ביום חגיגי זה לשרי הממשלה – לך, אדוני היושב-ראש, לחברי הכנסת, לחברי הממשלה הבאה באשר היא – בפעם המי יודע כמה, ולקרוא להם ליישם את החלטת הממשלה שהם בעצמם קיבלו ולהעביר את יחידות הממשלה לירושלים. למרות ההבטחות, מתוך רשימה ארוכה, רק 12 יחידות עברו לירושלים. 35 יחידות ממשל קיבלו פטור, רובן, לטעמי, ללא הצדקה אמיתית, ו-95 יחידות לא מוכנות בכלל להתחיל דיאלוג על מעבר לירושלים ופשוט עוברות על החוק. כיום, עם רכבת מהירה לירושלים – 28 דקות מתל אביב – אין שום סיבה שאותם עובדים, גם אם מקום מושבם ומגוריהם בתל אביב, לא יעבירו את המשרדים לירושלים. אם זה לא מספיק, המדינה מוציאה מיליוני שקלים על דמי שכירות וארנונה ליחידות שכבר יש להן משרדים בירושלים ופשוט מסרבות לעבור. שרי הממשלה, במקום לדבר גבוהה-גבוהה על ירושלים כבירת ישראל, הגיע הזמן שכולנו נפסיק את הסחבת ונעביר את יחידות הסמך לירושלים. ירושלים צריכה להיות עיר הבירה של מדינת ישראל במעשה, לא רק בדיבורים, ומשרדי הממשלה צריכים לפעול בתוכה ולא מחוץ לה.

ירושלים אשר זורמת בדמנו, בירת הנצח של העם היהודי מזה 4,000 שנה, וכך תמשיך להיות. אני מאחל לכל העם בישראל יום ירושלים שמח. תודה רבה.