הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 28 – הוראת שעה), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?" אלה לא היו דברי אופוזיציה, אלה לא היו דברי פרשן, אלה היו דבריו של משה רבנו. כששבטי ראובן וגד ביקשו להישאר בעבר הירדן, הם באו עם הסברים: היו להם שדות, היה להם מקנה, משפחות, מלא נימוקים, אבל משה לא שאל אותם כמה טובה הסיבה שלהם, הוא שאל אותם שאלה שחוצה אלפי שנים: "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?" זו השאלה שמונחת היום על השולחן. אני מבקשת לומר דבר ברור: אני מכבדת את עולם התורה, אני מכבדת כל אדם שהקדיש את חייו ללימוד, אבל התורה עצמה מלמדת אותנו גם מהי ערבות הדדית: לא תעמוד על דם רעך, כל ישראל ערֵבים זה בזה, ואין ערבות בלי שותפות.

אני אימא לשלוש בנות. לשתיים מהן יש עיוורון מלידה; לשתיהן היה פטור מלא משירות. אף אחד לא היה בא אליהן בטענות אילו נשארו בבית; אבל הן לא ביקשו הנחות, הן בחרו לתרום. מור שירתה בצה"ל בחצרים, וזיו שירתה בשירות לאומי בבית הנשיא. הן ידעו שלא שואלים רק מה המדינה חייבת לי, אלא גם מה אני חייבת למדינה. הבת השלישית, נועם, היא קצינה בצה"ל. היא קמה בכל בוקר כדי לחנך דורות של לוחמים. היא מלמדת אותם אחריות, מנהיגות, רעות וערבות הדדית, ואת המשפט שכל חייל מכיר: לא משאירים חבר מאחור. לכן קשה לי מאוד עם החוק הזה, כי הוא אינו עוסק רק בלימוד התורה, הוא עוסק במסר, והמסר הוא שיש אזרחים שנושאים בנטל, ויש אזרחים שהמדינה מחפשת בעבורם מסלול אחר.

מאז 7 באוקטובר ראינו את פניה היפות של מדינת ישראל. ראינו חילונים, ראינו דתיים, ראינו מסורתיים, ראינו דרוזים, ראינו בדואים, ראינו עולים חדשים, ראינו אנשים שעזבו את מקום העבודה, עזבו משפחות וילדים, ופשוט התייצבו. איש לא שאל אותם למי הצביעו; איש לא שאל אותם אם נוח להם. שאלה אחת הייתה להם: איפה אתה צריך אותי? דווקא אחרי היום הנורא הזה, שאנחנו מכירים – וכל אחד חווה אותו בדרך שלו – דווקא כשאלפי משפחות שילמו את המחיר הכבד ביותר, דווקא עכשיו להעביר חוק שמעניק אי-שוויון, זו טעות מוסרית. אני מבקשת מחבריי, חבריי בקואליציה: אל תצביעו לפי משמעת, תצביעו לפי מצפון. תחשבו על ההורים שמלווים את ילדיהם לבקו"ם; על המילואימניקים שנמצאים כבר מאות ימים; על המשפחות שמנהלות את הבית לבד; על הפצועים ועל משפחות הנופלים. תשאלו את עצמכם, אתם, האם אתם יכולים להביט להם בעיניים ולהגיד להם: כך נראית ערבות הדדית? לא, אתם לא תוכלו לומר להם את המשפט הזה.

אסיים בתפילה קצרה. שנזכה להיות עם אחד, שלא יהיו בו שבטים של נושאים בנטל ושבטים הפטורים ממנו; שנזכה שמי שלומד תורה יעשה זאת מתוך כבוד, ומי שמגן על המדינה יעשה זאת מתוך כבוד, אבל שהאחריות לביטחון ישראל תהיה אחריות משותפת. כמו שאמר משה רבנו לפני אלפי שנים: "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?" אני מבקשת מאיתנו להשיב למשה: לא. כולנו יחד, כולנו נושאים בנטל וכולנו ערבים זה לזה.

כבוד היושב-ראש, האמת שעוד היו לי ציפיות אמש שהצעת החוק הזו באמת תוסר מעל השולחן; שחברינו לומדי התורה יבינו שיש צורך עילאי לגיוס חיילים; ש-7 באוקטובר גבה מאיתנו מחיר כבד, בין בחללים ובין בפצועים. אני לא מצליחה להבין איפה הלב, איפה המצפון, איפה האחריות הזו? יש מי שדמו כחול ויש מי שדמו אדום. אלה ישבו בישיבות ללמוד, והסכנה היחידה שעומדת להם היא אולי שהמזגן יטפטף, ואלה שיצאו לשטח יזיעו, והסכנה שעומדת להם זה RPG או איזה מחבל שיזדנב. ואני שואלת למה, למה זה קורה? איך זה יכול להיות במדינה ב-2026? זו המדינה היחידה שיש לנו, אין לנו ארץ אחרת, זו המדינה שלנו. אם כולנו לא נדע לשמור עליה אז אנחנו נפקיר אותה, ואם נפקיר אותה, אז עם כל הכבוד למי שיש לו דם כחול, כנראה שגם הוא ישלם את המחיר.

כמי שסיירה לא מעט בעולם גם במסגרת תפקידה – כבוד היושב-ראש, כשאתה מגיע לניו יורק אתה רואה חרדים בחנויות חשמל, בחנויות תיקים, אתה רואה אותם עובדים. אני רוצה לשאול: מה, הם לא לומדים תורה? עצם העובדה שהם מגיעים, עובדים, מתפרנסים ושותפים לנטל בכלל, גם הכלכלי וגם האישי – וכן, הם לומדים תורה. לכן, להחליט שמי שלומד תורה הוא פטור מהכול, מאחריות על המדינה שלנו, ושאנחנו הציבור צריכים לעבוד ולשלם בגין זה – זה מדאיג. זו לא המדינה שפיללנו לה.

דוד המלך נלחם, שאול נלחם, התורה כולה מדברת על הקרבות שהיו בישראל, כדי שנכבוש אותה וכדי שתהיה לנו מדינה משלנו. איך קורה שבגלל פוליטיקה קטנה – בעוד שלושה ימים תתפזר הכנסת, ואנשים פה עושים מחטף? פוליטיקאים קטנים. כי אני בטוחה שאם אנחנו ניכנס לישיבות ונשאל: מי רוצה להתגייס וגם ללמוד תורה? אני מבטיחה לכם ש-70% יצביעו כן, ראינו את זה בחשמונאים וראינו את זה בעוד יחידות. אבל כשהרבי אומר, וב-2026 אנחנו צריכים להיות כפופים לרבי, הם צריכים להיות כפופים לרבי – זה מביך. אני פגשתי לא מעט חיילים חרדים שהתגייסו, שמרגישים גאווה ומעלים תמונות ברשתות על כמה זמן פנוי יש להם כדי לשבת ולקרוא תהילים ולקרוא כל מה שהם רוצים וללמוד תורה.

אז איך זה קורה עכשיו, כשאנחנו במצב הנוראי? כי בטח אף אחד לא משלה את עצמו שחמאס סיים את עבודתו, ואף אחד לא משלה את עצמו שאיראן ועיראק וכל הסביבה שלנו סיימו את עבודתם. אנחנו עם שברור לו שבכל הזדמנות שיוכלו לפגוע בנו, יפגעו. אבל איך אפשר להגן על מדינה שלמה כשאנחנו חייבים מעל 20,000 איש? בפעם הראשונה רמטכ"ל במדינת ישראל – שאגב, גם ב-7 ולפני ה-7 אף אחד לא ספר אותו, וראינו את התוצאה; תארו לעצמכם, אם הצבא מבין את מה שקורה, אנחנו צריכים להיות מודאגים כאן, אסור לנו לחכות לאסון הבא. אני קוראת לכם, תלמידי חכמים, נבונים, אוהבי תורה: אל תקשיבו. אני לא ממרידה אתכם, תעשו מה שנכון למדינה ולכם. תודה רבה, כבוד היושב-ראש.