הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים-וחמש, התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני קצת יותר משבוע פגשתי את אולה ואבי, ויעל, אחות של גיל פנקינסקי, זיכרונו לברכה, לוחם שייטת 13. היא כתבה לי כמה דברים שחשוב שנקריא במליאה: כשהייתי בת שש, גיל היה לוקח אותי יד ביד מבית הספר הביתה. כשהייתי בת עשר, הוא היה לוקח אותי לקניון לעשות יום כיף. כשהייתי בת 12, מישהי בשכבה זרקה לי מילת גנאי, וגיל דאג ללכת לבית הספר מאחורי הגב שלי ולפתור את העניין. כשהייתי בת 15, הוא היה קונה לי שוקולד ושם אותו בחדר כשהיינו רבים. כשהייתי בת 16, הוא היה חוזר מהבסיס ישר לאסוף אותי מבית הספר, וקודם כול לקבל חיבוק ענק אחרי שהוא לא ראה אותי מלא זמן. כשהייתי בת 19, הוא שלח ידו בנפשו.

עכשיו לכו תסבירו לאותה ילדה, שתמיד תרגיש ילדה ליד האח הגדול שלה, איך זה לחיות לצד האבל.

יעל סיימה שירות סדיר מלא. אבא שלה נכה צה"ל. אפילו הרכבים שלהם מגויסים בצו 8. והאח שלהם הקטן נלחם כדי להתגייס לשירות קרבי. היא כותבת: כדי שנוכל להמשיך להיאחז בחיים, לדעת עמוק שאח שלי מת בקרב שלא עזב אותו – אנחנו לעולם לא נדע באילו מבצעים פעלת כדי להבטיח את ביטחוננו. אנחנו מעריכים את מה שעשית עבור המדינה, אנחנו רואים וזוכרים אותך. אנחנו מכירים במוות שלך ובפציעה השקופה. גם עכשיו אתה לא לבד.

זה בעל משמעות עבורי יותר מכל קריירה גדולה שתהיה לי. אמשיך להיות מעורבת בהעלאת המודעות לבריאות הנפש. אני חייבת את זה לגיל, לי, למשפחה ולמדינה שלנו. לא אפסיק להילחם על כך. זו המלחמה היחידה שאין לה הפסקת אש או חוזה שמעיד על סיומה. כעת נצטרך לחיות עם זה, וזה יתחיל בכך שאתם, חברי וחברות הכנסת, תכירו בכך. איבדנו את היקר לנו מכול. תנו לנו ולצוות של גיל את הגב להמשיך ולתת למדינה.

אני קראתי טקסט קצר שלו בבית, הוא כתב שלוחם תמיד נשאר לוחם. ומשפט שמלווה אותי בימים האלה, מאותו יום שעזבתי את הבית – שהוא רצה לחיות בלב זקוף, אבל הלב שלו התכופף עד שהוא נשבר.

וזה הזמן לומר לכל פצוע או פצועה שנלחמו בקרב ומרגישים גיבורים ומלאי בושה: אפשר לטפל, אפשר לקבל עזרה, הנפש שלנו ניתנת לתיקון. תפנו, אל תתביישו. תודה רבה.