קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, כל בוקר בוועדת התקשורת, שאני מרגישה כאילו אני נמצאת רק שם בחודש האחרון, מימים ראשון ועד חמישי, מבוקר ועד לילה וגם עד אמצע הלילה. לצערי אני מוצאת את עצמי ברצף כל יום פותחת את דברי הפתיחה שלי בכאב גדול על עוד חייל שנפל, על עוד אזרח שנפגע. באמת שזה כבר הפך להיות ריטואל בלתי נסבל וגם בלתי נתפס. רק הבוקר דיברתי על חייל נוסף שנפל, וממש בכמה הימים האחרונים היו לנו רותם ינאי, זיכרונה לברכה, מיכאל טיוקין, זיכרונו לברכה, ואדם צרפתי, זיכרונו לברכה. ועכשיו אורי יוסף, זיכרונו לברכה. חיילים שלנו, גיבורים שלנו.
אני מוצאת את עצמי בדיסוננס מטורף בין החיילים שלנו – גם האזרחים – החיילים שלנו, שנלחמים, שמחרפים את נפשם בזמן שאנחנו קוראים לזה "הפסקת אש". אבל זאת לא הפסקת אש, זו אש ללא הפסקה, ככה אני קוראת לזה. באיזו מציאות מדומה – תוך כדי שאנחנו בדיסוננס המטורף הזה של הדילים המלוכלכים והסחטניים שקורים פה בבית הזה, ממש עכשיו ברגעים אלה מאחורי הקלעים, על חוק כזה או אחר – תראו מה קורה בחזית הצפונית שלנו במדינה. האזרחים בצפון מופקרים, הם לבד. במקום ששרי הממשלה היום ייקחו את עצמם וייסעו לשבת עם התושבים, לדבר איתם, לפגוש אותם, את ראשי הרשויות שלנו, ריבונו של עולם, לעזור להם בצרכים שלהם; במקום זה, אנחנו פה בדילים של הכנסת כרגיל. כל כך הרבה משפחות במדינת ישראל הן כמו בני ערובה – בבתים שלהם, מתחבאים, כמו במטווח ברווזים.
חשבתי לעצמי על ילדי שדרות, אם אתם זוכרים. כל כך הרבה שנים דיברנו על ילדי שדרות, על הטראומה, על איך הם גדלים, מה יהיה איתם עם הטראומה הזאת שהם סוחבים, של צבע אדום, של כל כך הרבה שנים. והינה אנחנו מגדלים את הדור הבא. במקום דור ילדי שדרות, דור ילדי הצפון, שחווים בדיוק את אותו הדבר. אני לא יודעת מתי היה להם יום לימודים נורמלי מאז שהמלחמה הזאת פרצה, אבל מספרים לנו שאנחנו כפסע, הניצחון המוחלט ממש פה, הוא כאן לידנו. אבל איפה הוא? איפה הוא עם חיזבאללה? איפה הוא עם איראן? איפה הוא עם חמאס? איפה הניצחון המוחלט?
ואז אני שומעת שראש הממשלה קיים שיחה עם הנשיא טראמפ וקיבל הנחיה, הצניחו עליו מלמעלה. באיזה עולם? מתי מדינת ישראל פשטה את הרגל ומבקשת רשות להגן על גבולותיה? לאן הגענו? לאן הגענו? מדינת ישראל פשטה את הרגל. הממשלה הזאת בוגדת בערכים שלנו, של המדינה הזאת. איך יכול להיות כזה דבר?
380 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.