קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות כנסת, האמת? היה אפשר לשמוח על הצעת החוק הזו, במיוחד אני ואתה, חבר הכנסת מרגי. זהו. מסיימים את המלאכה. אנחנו אמורים לפזר את הכנסת ולא לחזור, אני ואתה באופן אישי. אבל היה אפשר לשמוח יותר אם זה היה מוגש באמת ומקצר את החיים של הממשלה. זה ברור לכולם.
אם יש משהו שגורם לי לפעמים ככה לחשוב: אולי כדאי להישאר - -
- - זה שיש אנשים שמתעצבנים מהנוכחות שלי, זה שיש אנשים שאוכלים את עצמם מבפנים כשמסתכלים עליי. דווקא היה טוב בשביל זה להישאר.
כן. האמת? הממשלה הזו הייתה צריכה כבר ללכת הרבה זמן לפני המועד, שהוא לא מועד, שלא קבעו אותו בינתיים אפילו בהצעת החוק. לא היה להם את האומץ לקבוע תאריך, כי בסופו של דבר זה כולו משחק של אינטרסים בתוך הקואליציה. הלוואי והיו מבינים שהגיע הזמן שירחמו על הציבור וילכו הביתה, ויבינו שכל מה שנאמר עד עכשיו הוא פשעים שהם בעצמם עשו.
אבל מעל לכל מה שלא נאמר, החטא הגדול של הממשלה הזו, שאף אחד לא הזכיר עד עכשיו, זה מה שהם עשו אחרי 7 באוקטובר כדי להישאר – מלחמת ההשמדה שהובילה הממשלה הזו; ההרג המסיבי שהובילה הממשלה הזו; המחיר הקשה, שגם אזרחי מדינת ישראל וגם הפלסטינים משלמים על זה שיש נרמול לתרבות המוות, יש נרמול לבצע הנקמה. יש נרמול. לחשוב שזה בסדר שהפושע המורשע בתמיכה בטרור ישב על הכיסא שאחראי על הביטחון הלאומי.
הם היו צריכים ללכת מזמן הביתה, אולי היינו חוסכים קצת ברוחות ובנשמות של אזרחים ערבים שנפלו קורבן לארגוני הפשיעה המשתוללים. יש כמה וכמה סיבות למה הממשלה הזו צריכה ללכת, ושעה אחת קודם.
253 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.