קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בליץ חקיקה לא הגיוני. כשכל מדינת ישראל עוד מלקקת את פצעיה, הורים שבורים וכואבים את מות ילדיהם, אני בוחרת דווקא להקדיש את הזמן שעומד היום לרשותי לזכרו של סמל ריף הרוש ז"ל. בהמשך אני אקריא את הפוסט שאביו כתב אתמול. אבל למי שלא הכיר, ריף הרוש, בנם של סיגל ואבי, נולד וגדל בעמק יזרעאל. צעיר, אהוב, מלא שמחת חיים ונתינה, שבחר מגיל צעיר בדרך של אחריות, התנדבות, עשייה.
באוקטובר 2023 הוא התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת אגוז. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר, נכנס ריף ללחימה ברצועת עזה. בשבת, ו' בניסן תשפ"ד, 6 באפריל 2024, נפל בקרב בדרום רצועת עזה. בן 20 היה בנופלו.
אביו אבי כתב אתמול פוסט, שאני לא חושבת שיש עין שיכולה להישאר יבשה או אדישה. אנחנו כבר שנתיים פלוס אחרי המלחמה הנוראית הזו. משפחות עוד מלקקות את הפצעים. האבדה, החדר הריק. החדר שלא הבן ולא הבת יחזרו אליו. אותם בגדים שנשארים תלויים. וכך הוא כתב לו: ריף, בן שלי, איזה שבוע עבר עליי. לא מתלונן. בכל זאת, המון רגש היה בו. "שבוע של המון תקשורת שקשורה אליך ולבקשה הברורה שלך להיות אבא". מי שלא יודע, אבי מנהל מאבק משפטי לתרומה – שיוכלו להביא ילד, צאצא מזרעו של ריף, כי זו הייתה בקשתו של ריף.
"אתה יודע, ריף, זה מכעיס אותי שנהרגת, יותר מתמיד. מכעיס שאני צריך להסביר את הרצון הכל-כך ברור שלך להיות אבא, להסביר למה אני נלחם לממש את רצונך. אני לא כועס על אף אחד, אני מבין, אני מופתע, אני מנסה להקשיב לכולם. אני אבא, אני אבא שלך, חריף, זה התפקיד שלי – גם אחרי שנהרגת, לדאוג לך, לדאוג שחלומך, ורצונך, יתממש. אתה תהיה אבא.
"לפני שלושה חודשים שלחה לי אביטל הודעה שבישרה לי שאנחנו הולכים לטפס את הקילימנג'רו. כמה חבל שלא הכרת אותה ואת משפחתה, הייתם הופכים לחברים הכי טובים. אני הולך לעשות את זה, ריף. בשבועות האחרונים אני נכנס ויוצא מחנויות שפעם היו רק שלך – ציוד לטיולים, נעליים, ציוד נלווה ועוד, ועוד. מצאתי את עצמי שומע אותך אומר: אבא, תעשה טובה, תקנה את הכי טוב, זה טיול. ככה תמיד אמרת לי כשהייתי שואל אותך למה תמיד אתה חייב את הכי טוב. אז קניתי את הכי טוב. שאלתי ממך ביגוד טיולים, את התיק הכתום שקנינו לך.
"אני טס היום בלילה לטפס על הקלימנג'רו. כמה חבל שלא טיילתי איתך יותר. כשהתלבטתי, לטוס או לא, שאלתי את עצמי שאלה אחת פשוטה: מה ריף היה עושה? החלטתי לעשות ריף. 12 ימים של טיפוס, 12 ימים עם אנשים טובים, 12 ימים של מחשבות והחלטות, 12 ימים של שקט נפשי, 12 ימים של געגוע עמוק. אתה ואני, ריף, נגיע לפסגה, נעשה טיול של אחרי הצבא. יד ביד, צעד אחרי צעד. ביחד, ריף, ילד שלי. כמה אני מתגעגע אליך. תהיה איתי, בבקשה. אבא".
מכאן אני יכולה רק למסור לאבי וסיגל, למשפחה היקרה, חיבוק, אנחנו אוהבים אתכם. מי ייתן והאל יקל את סבלכם. ואני חושבת לעצמי: שימו לב לטירוף, טירוף כאן. מי רואה את ההורים האלה, מי שומע את הבכי, את הלילות, את הימים? במה אנחנו מתעסקים, חברים, במה אנחנו מתעסקים? אתם יודעים שבמשך השבוע, לפחות בשדרות, ממשיכים לשמוע את הדי הפיצוצים? החיים ממשיכים.
פה, בכנסת ישראל, איזה יופי, יש חיים רק למען אדם אחד, איש אחד, צוות אחד. זה פשוט לא ייאמן כמה ניתוק מהעם. חברים, אבי הרוש אלה החיים האמיתיים, ואותם ילדים שחירפו נפשם. ואתם פה – חוק השתמטות, כן התגייס, לא התגייס, חרדים מתגייסים חוטפים מכות. תגידו, התחרפנתם, התחרפנתם? הרסתם כבר את המדינה. יש חלקה אחת במדינה הזו שאתם לא דואגים להוריד לתחתית שבתחתית? ונצואלה הפכה להיות גן עדן לידנו.
ואם מישהו רק חושב, או מפלל, או מעלה על דעתו שניתן, תשכחו מזה. אני לא אשתמש במילים בוטות, ולא מאיימות, אני רק אומר בצורה מאוד מאוד ברורה: אנחנו פה חומה בצורה, לא יפגעו, לא בדמוקרטיה ולא בחיילים שלנו ולא במשפחות שלנו. אנחנו נהיה פה כדי לשמור על מדינה דמוקרטית, ציונית, שמכבדת אחד את השני. אף אחד לא יכפה עלינו, אף אחד לא יגיד לנו מה מותר לנו, מה אסור לנו.
זו פשוט שערורייה לתת לקיצוניים לנהל כאן את המדינה כרצונם. בטלנים, אוכלי חינם, והם יבואו ויגידו לנו איך להתנהג, כשהילדים שלנו משרתים ומסכנים את נפשם, וכשאנחנו נמצאים פה ושלחנו ילדים כדי ללמוד שיהיו אקדמאים – הם גם לומדי תורה וגם לומדים כלכלה – כדי להחזיק את הפרזיטים שעוד חושבים שמותר להם לשבת ולעשות מה שהם רוצים. אז אני רוצה – באמת, הגיעו הזמן והעת, תתפקחו על עצמכם.
ואתה, אדוני ראש הממשלה, מניחה שכבר ארזת, כפרה, במרץ כבר יש לך טיסה על הראש. נכון, צריך לדאוג, הרי כמה עולה כבר האבטחה? אבטחה אפשר לשלם, אבל אי-אפשר לשלם כיסאות גלגלים לנכים, וקצת רפורמה, קצת בניידות. מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף? אז לא יהיה חוק, ואתה יודע מה? אני לא רוצה לראות אותך עם מדים כתומים, אבל גם לא בטוח שממש הלב שלי יכאב, כי כשאני רואה איך אנחנו, אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, שקופים – וכנראה שאנחנו עם המדים הכתומים, כי אתה לא מבקש חנינה לך, אתה אתה צריך לחנון אותנו מהעונש הזה שאתה מבצע.
אז הכיסא הריק הזה – אני מקווה שאתה רואה, שתסתכל על כל הורה והורה שכול, וכל המשפחות שאיבדו, וכל נפגעי האיבה שנמצאים, ויתומים וחד-הוריים, וקיבוצים שלמים שעוד לא טיפלתם בהם, וקריית שמונה. ותתבייש לך, כי כנף ציון זה מה שעומד מול עיניך, אתה והפרזיטים האלה, שמבלים בחו"ל בסכומי עתק, עתק.
אזרחי מדינת ישראל, אני מתחננת אליכם: פעם אחת תסתכלו, תפתחו את שלוש השנים האלה ותראו מה עשו למענכם. אתם תגלו מהר מאוד שיש מעט מאוד שעבדו למענכם. תתפקחו. אם אתם רוצים לשמור על המדינה הזו דמוקרטית, ציונית, וכמו שאתם רוצים לחיות בה, בלי שיגעו לכם בכיס, בלי שיגנבו אתכם, בלי שיחליטו שיש מגדר יותר טוב מכם, תעשו את הבחירה הנכונה. זו ההזדמנות האחרונה שלכם. אם לא תעשו את זה, שלא תכו על חטא אחר כך. תקשיבו, יש לנו דור לגדל, דורות לגדל, ואנחנו נהיה פה להציל, כי אני, מצפונית, לא אקום בוקר אחד, והנכדה שלי, הצאצא שלי ישאל: מה עשית כדי להציל אותי? מה עשית שאני לא אחיה במדינה כל כך איומה, כל כך דיקטטורית, שיש מלך אחד, שחייב ללכת, וללכת מהר, כי בכל דקה שהוא יושב הוא מסכן, הוא שורף כל חלקה טובה.
לך כבר, לך. קבל את החנינה שלך, תתפטר, חפש חיים. יש לך מלא כסף, סע לאן שאתה רוצה. מה אתה רוצה מהעם הזה? מה אתה רוצה מהעם הזה? עכשיו, איזה יופי, יש לנו גם חבר ליכוד בסיפור, איזה יופי. מה זה, ירושה? אתה חושב שאתה מלך? באיזה סרט אתה חי? פשוט אתה צריך להתבייש, ראש הממשלה. אתה אח שכול, תסתכל על המשפחות. אתה אחראי על הטבח, ואתה יושב בגאווה. ואתה יודע מה, אני כל כך שמחה שסוף-סוף רואים את הפרצוף שלך.
לסיום, רק משפט אחד, אדוני. אני רוצה להזכיר לאדוני ראש הממשלה את החטוף האחרון שלנו, 829 ימים. רן גואילי, אנחנו מחכים לך, ונעשה את הכול – אתה תחזור לקבורה בישראל. תודה.
1,098 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.