קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חברות הכנסת, רק שאני אדע מי השרים פה, כי אני אוהב לדעת – שר הכלכלה.
חברים יקרים, אני רוצה לספר לחברי הקואליציה – כי אני יודע שחברי האופוזיציה יודעים קצת יותר – יודעים הרבה יותר – אני רוצה לספר לכם על עיר במדינת ישראל; עיר בצפון, שבמשך עשרות שנים סופגת אש, אנשים ציונים שקבעו שהם יחיו על קו הצפון של מדינת ישראל; עיר לא גדולה מדי, שנמצאת על צלע הר. יש שם ילדים וזקנים, בתי ספר וגנים והווי חברתי. לעיר הזאת קוראים קריית שמונה. אני לא יודע אם כולם זוכרים שיש עיר כזאת.
העיר הזאת, שיום לפני 7 באוקטובר מנתה 27,000 תושבים – 27,000 תושבים בעיר הזאת – עיר שפונתה כולה מהבתים. כל התושבים פונו מהבתים. ברגע אחד משפחות שלמות היו צריכות לעזוב את הבית שלהן, את העבודה שלהן, את העסקים שלהן, את החברים שלהן; משפחות שלמות שהוכנסו לבתי מלון, לחדרים קטנים, עם כל הציוד שהיה להן וכל הציוד שקיבלו לאחר מכן; ילדים שהיו צריכים ביום אחד לעזוב את החברים שלהם, את בתי הספר שלהם, והגיעו לערים אחרות ברחבי ישראל; הורים שלא זכו לשקט ולזוגיות במשך חודשים רבים. ילדים קטנטנים שהיו רגילים לגננת שלהם, לסייעת שלהם, למטפלת שלהם, לחברים שלהם בגן, פתאום מצאו את עצמם בתוך גן קטן בבית מלון – בית מלון כזה או בית מלון אחר.
אדוני היושב-ראש, אני זוכר את היום שהגיעו לבתי המלון בנתניה – הרבה מהם הגיעו לנתניה. אני הייתי שם כדי לקבל אותם, את כל אזרחי העיר שלי, שפשוט התנדבו והגיעו לבתי המלון, הביאו בגדים, מוצרי היגיינה, מברשת שיניים, משחת שיניים, דאודורנט, שמפו, משחקים לילדים, אוכל לילדים, מטרנה, סימילאק. ראינו את הכאב שלהם.
אחרי הרבה מאוד חודשים שהם נאלצו לחיות מחוץ לבית, הודיעה מדינת ישראל לתושבים: זהו, תחזרו הביתה. תחזרו לבית שלכם בקריית שמונה, לבתים שלא פתחו את הדלת שלהם במשך שנה וחצי, ללכלוך, לריח, לציוד שלא עובד; לכלוך בכבישים, בדרכים, כבישים חרוכים מהציוד הצבאי, בתי ספר וגנים שלא מוכנים לכניסת הילדים. פשוט לכו הביתה. אנחנו מחכים לכם. בכל הזמן הזה, אדוני היושב-ראש, היו מספר גיבורים בעיר קריית שמונה ובראשם ראש העיר אביחי שטרן, שנשארו בעיר ושמרו על הגחלת כמה שאפשר. אותו ראש עיר שהליכוד הפנה לו את הגב. אותו ראש עיר שבגלל שהוא ניצח את נציג משפחת נתניהו לא מתייחסים אליו, הוא לא חשוב, העיר לא חשובה.
כולם היו בטוחים, כל מי שהגיע לקריית שמונה, כולל חברו הטוב של אביחי שטרן – ובאמת, השר היחידי ששמר כל הזמן על קשר, במיוחד בימים הקשים, יושב פה מולי, השר וסרלאוף. באמת, יישר כוח על מה שאתה עושה, עשית ותעשה לקריית שמונה, ואני יודע כמה זה חשוב לך – כל האזרחים היו בטוחים ב-100% שהמדינה תדע במיידי לפצות אותם, לפצות את העיר, לפצות את העסקים הסגורים, את העסקים שעובדים חצי, שמאות מיליונים יוזרמו מהר מאוד לתקן, לשפץ, לעזור לעיר לחזור לשגרה. וכמה חזרו לעיר? מתוך 27,000 תושבים, כ-14,000 תושבים חזרו.
אני יודע על בין 14,000 ל-15,000.
וסרלאוף, כמה חזרו לקריית שמונה?
אני ידעתי על בין 14,000 ל-15,000 שחזרו לעיר, אז יכול להיות שיותר, אבל חלק גדול לא חזרו, אלפים לא חזרו לעיר הזאת, זה דבר שהוא אקסיומה. ולמה אנשים לא חזרו? אנשים לא חזרו כי העיר לא מוכנה, כי הכסף לא הושקע, כי לא שיפצו, לא תיקנו ולא גרמו לכך שהאזרחים יקבלו, באמת, אתה יודע מה? אפילו הרבה יותר ממה שהיה להם – זה מה שמגיע לעיר הזאת, הרבה יותר ממה שהיה להם. אבל לא, זה לא קרה.
אני אספר לך, אדוני היושב-ראש. אם היית יושב-ראש ועדת החינוך, ולצערי אתה לא יושב-ראש ועדת החינוך, אם היית, אז היית איתי בצפון בשבוע שעבר. למה? כי ועדת החינוך של הכנסת יצאה ליום שלם לקריית שמונה כדי לפגוש את התושבים, את צוותי החינוך, בתי הספר, הגנים. אתה יודע כמה הגיעו מוועדת החינוך? שניים – יושב-ראש הוועדה ועבדך הנאמן. אף אחד מחברי הכנסת של הליכוד שהם חברי ועדה לא טרח להצטרף לסיור הכל-כך חשוב הזה לקריית שמונה. אף אחד.
כשהגענו לשם אביחי קיבל אותי, והוא אומר לי: מה, רק אתה וצבי הגעתם? אני אומר לו: כן. לא ידעתי מה להגיד לו. אתה יודע איך הם נעלבו, איך הם נפגעו, המנהלים, ההורים, ארגוני ההורים שם, אביחי בעצמו. הוא אומר: ככה מתייחסים אליי, ככה מתייחסים לעיר, ככה מתייחסים אליי כראש עיר.
אז היינו שם, ואני רוצה לספר לך ולכם שישבנו עם המורים, ישבנו עם המנהלים, והכאב הוא גדול. הכיתות חצי מלאות; גני ילדים שלא נפתחים בגלל שאין ילדים; אין מספיק צוותי הוראה. ההשקעה לא בוצעה. ואחרי זה, אמרתי, אני אתחיל להסתובב בעיר. ואני הולך למקום שמבחינתי הוא המקום המרכזי של העיר בכל עיר כמעט, אני יודע שבעיר שלי זה ככה. לאן הלכתי? לשוק. לשוק של קריית שמונה. מה היה בשוק? השוק היה סגור.
ביום ראשון. השוק היה סגור, והתחלתי לברר למה השוק סגור. אמרו לי שהשוק נפתח רק פעמיים בשבוע, רק פעמיים בשבוע, וגם – לחצי יום. והיה שם איזה בעל בסטה שסידר לו את הבסטה, אז דיברתי איתו. אז גם כשהשוק פתוח הם לא עושים קופות, לא עושים קופות, הם פשוט לא מרוויחים. ואנחנו רואים, גם ברשתות, את הבכי של אותם – העסקים, אתה רואה שלט: להשכרה, למכירה, להשכרה, למכירה. אלה שפתוחים יושבים עם הראש שפוף. אחד פתח לי את הקופה, אומר לי: בבקשה, תסתכל מה יש לי בקופה, 40 שקלים. אני לא מצליח לשלם לא ארנונה, לא מיסים, לא מצליח לשלם לעובדים שלי אז פיטרתי אותם. ואנשים הולכים שם עם העיניים ברצפה.
אתה יודע, בעל עסק – ואני הייתי בעל עסקים כל חיי – כשאתה רואה את מה שבנית כל חייך הולך לטמיון, אתה לא מצליח להחזיק את העסק, המדינה לא עוזרת, אין תמיכה בעסקים, מה אנחנו מצפים? מה אנחנו מצפים מהאנשים האלו? ובאמת, נקרע הלב.
ואז הגעתי למקום שמאוד מאוד עניין אותי, וזה אצטדיון הכדורגל. אתם יודעים שבאצטדיון הכדורגל של קריית שמונה, שיש שם קבוצה בליגת-העל כבר הרבה מאוד שנים, באותו אצטדיון לא משחקים כבר מעל שנתיים. לא משחקים בו. אז בזמן המלחמה הבנו למה לא משחקים, האצטדיון הזה ספג שלושה טילים. מהיום שנגמרה המלחמה, אני הייתי בטוח, חבר הכנסת מאיר כהן, שהדבר הראשון שיעשה שר הספורט – ירוץ לשם, יגיד להם: מה אתם צריכים? כמה? אני מתקן את זה. אבל לא, עד היום הקבוצות של קריית שמונה משחקות בנתניה. הקבוצה הייצוגית של קריית שמונה צריכה לשחק בנתניה, למה? כי לא השקיעו ותיקנו את היציע המזרחי, הפקקטה יציע מזרחי, שאפשר היה לעשות את זה בחודש ימים. אבל זה לא מספיק חשוב למדינה, כי קריית שמונה לא חשובה למדינה.
אז הילדים והנוער שצריכים לשחק כדורגל, שזה חלק מהחיים שלהם, אין להם מגרש, אז כל אחד משחק במקום אחר. אז למה שהם יחזרו? למה שהם יחזרו? פקקטה מגרש כדורגל אתם הקואליציה לא יודעים לעשות. מה ביקשו מכם? לא מגיע לאנשים בקריית שמונה מגרש כדורגל? 5 מיליון שקלים היה עולה לתקן את זה, 5 מיליון שקלים, אבל גם את זה אתם לא מסוגלים לעשות. אנשים שלא היה להם בית. איזה פרצוף יש לכם?
הכי חשוב, שראש הממשלה עומד מול גברת מקסימה בשם אורנה ואומר לה: את משעממת אותי. אז באמת, זה לא היה סתם, זה יצא לו אמיתי. אתם משעממים אותם. אבל מה יהיה אחר כך, חבר הכנסת ואטורי? יהיו בחירות, ומה הם ישימו? מח"ל, ליכוד, מח"ל, ליכוד. אותם אנשים שאתם לא סופרים אותם, אתם לא מתייחסים אליהם, הם אוויר בשבילכם, והם יצביעו מח"ל.
איזה מגרש? מתי היית שם? מתי היית שם?
מה אתה מבלבל את המוח? אין להם שום מגרש.
אין שם שום מגרש. אני הייתי שם ביום ראשון.
אני הייתי שם ביום ראשון. אין שום מגרש, אל תספר לי סיפורים.
אדון ואטורי, בקריית שמונה לא משחקים כדורגל. את זה אל תלמד אותי. הם משחקים אצלי בנתניה. מה אתה אומר לי איפה הם משחקים? אני רואה אותם. אם היה להם מגרש הם היו משחקים שם.
רגע, עוד מעט תדבר, אתה. אין לי עוד הרבה זמן.
אני רוצה לדבר על הדבר הגאוני של ממשלת הליכוד. הרי כולנו מבינים, יודעים, ואנחנו הולכים לסופר ואנחנו רואים את המחירים. אני לא צריך לחזור על זה, אני מדבר על זה כל יום. ואנחנו מבינים לאן המחירים הגיעו. חבילת תותים – 25 שקלים, כל תות עולה 2.5 שקלים, לא נורמלי בכלל. המוצר שהכי גונבים בסופר זה מטרנה וסימילאק, אוכל לילדים. ושר הכלכלה – שבאמת, לעשות כסף הוא ידע בחיים, אין לי ספק, כל הכבוד לו – יצא עם תוכנית גאונית, של 100 המוצרים הנבחרים לציבור הישראלי, שרוב רובם של המוצרים הם רוויי שומנים, סוכר עודף. אין כמעט מוצרים שהם בריאים, לא ראיתי שם מוצרים לתינוקות – כל מיני מטרנה וסימילאק וכדומה לא נמצאים בתוך הסל.
והפרס הגדול לרשת שתציג את סל המוצרים הכי נמוך יהיה לא פחות מ-50 מיליון שקל. 50 מיליון שקל פרס לרשת שתביא את 100 המוצרים הכי זולים. ואני אתן לכם סקופ, תרשמו מה שאני אומר לכם, הרשת שתזכה היא רמי לוי. אין לי ספק שזה יהיה רמי לוי. אני אומר את זה לפני שכולם יודעים את התוצאות. בעוד שבוע אתם תשמעו, הרשת שתזכה תהיה רמי לוי. היא תזכה ב-50 מיליון שקלים. כספים של רון כץ ושל נטע ושל יוליה ושל נאור ושל מאיר ושל סימון ילכו לרמי לוי – למה? כי הוא יכול, הוא שר הכלכלה.
אבל מה זה יעזור בעצם? הרי על מוצר אחד הם יורידו, ועל עשרה מוצרים אחרים הם יעלו את המחיר. זה לא יפתור את יוקר המחיה, זה לא יוריד את המחירים. שלוש שנים לא יכולתם לגעת בנושא הזה, יוקר המחירים.
בסוף אני מציע לכל אחד ואחד מכם: תלכו לשוק בכל עיר במדינת ישראל ביום שישי בשעה 14:00, ותראו אלפי אנשים אוספים מהרצפה עגבניות ומלפפונים, משלמים חצי או רבע מחיר על סחורה שהיא פגומה, כי הם מגיעים בסוף היום. לכו לשוק בשעה 14:00 ביום שישי ותראו את עם ישראל שאין לו כסף לקנות אוכל. תודה.
1,566 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.