החלת הריבונות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, תראו, התיישבות וביטחון תמיד היו שלובים זה בזה. זו לא מוסכמה של השנים האחרונות; זה בעצם השילוב שעמד ועדיין עומד בבסיסה של הגשמת הציונות. התפיסה הזו, שהיא תפיסה בן-גוריוניסטית, תפיסה מפא"יניקית, היא תפיסה שאפשרה למדינת ישראל להתקיים, ולגבולות שלה – להישמר. ראינו את זה בקיבוץ דגניה, שעיכב את הצבא הסורי במלחמת העצמאות, וראינו את זה גם בקיבוץ יד מרדכי, שעיכב את הדיוויזיה המצרית בדרום הארץ באותה מלחמה. ראינו אין-ספור פעמים את החשיבות של יישובים יהודיים בכל מקום, כי איפה שיש יישוב, יש גם מי שיגן עליו.

האמת היא שאמר את זה בן-גוריון בהמון ציטוטים שלו על החשיבות הזאת, אבל אחד הציטוטים המפורסמים שלו היה לאחר הצהרת בלפור. בן-גוריון אמר כי ללא יישוב יהודי בכל חלקי הארץ לא תהיה קיימת מדינה יהודית. בן-גוריון למעשה רצה להזהיר שלא מספיק הסכם ולא מספיקה הצהרה של שר החוץ של בריטניה, אלא צריך נוכחות על הקרקע. עכשיו, התפיסה הזאת, שבמשך שנים הייתה ברורה לכולם, הפכה בעשורים האחרונים לנחלתו הכמעט-בלעדית של מגזר אחד – של המגזר הדתי-לאומי.

אני חושב – ואני רוצה לפנות מפה דווקא לאותם אלה שמשתייכים לצד היותר-שמאלי של המפה ולומר מה שהיה צריך להיות ברור עוד קודם וברור ביתר שאת לאחר 7 באוקטובר: גם אם אתם לא מתחברים לנימוק האמוני של ההתיישבות ביהודה ושומרון, אני חושב שמכורח המציאות – להבין את הנימוק הביטחוני. מדינת ישראל ללא התיישבות ביהודה ושומרון היא מדינת ישראל שבה גם החיים בכפר סבא ואפילו בתל אביב נראים אחרת לגמרי. מדינת ישראל שיש לה התיישבות חזקה ביהודה ושומרון זו מדינה שיש לה עומק אסטרטגי, זו מדינה שיש לה מותניים רחבים יותר, זו מדינה שיש לה מערך שלם של הגנה.

אני בעצם אומר פה שלצד הנימוק שהפך אולי לנימוק המרכזי שסביבו מתפלג השיח, הנימוק האמוני, אפשר לדבר גם על הנימוק הביטחוני. יהיה מה שיהיה, ולפי מה שאתם תחליטו, אני חושב שלאחד מהנימוקים רוב האוכלוסייה בארץ יכולה להתחבר. אנחנו חייבים להתיישב בכל מקום, ולהחזיר את נושא ההתיישבות להיות פרויקט בעל חשיבות לאומית, קונסנזוס, אבן יסוד שבנתה את המדינה שלנו ואבן יסוד שחייבים להתייחס אליי ככזאת גם היום כדי להבטיח את עתידנו. תודה רבה.