הצעת ועדת הכנסת בדבר הפסקת חברותו בכנסת של חבר הכנסת איימן עודה

אדוני היושב בראש, אני מבקש מהחברים להקשיב, זה יהיה טיפה מורכב. עשרה משפטים על דמוקרטיה ישראלית. איימן עודה, שאתה אינך פה, רבים מדבריך לאורך זמן ובהקשרי תוכן רחבים אינם ראויים, ובגישה שכזאת, לו תימשך, אתה גם אינך ראוי לשבת באולם הזה.

יסודות הצדק והשלום, שנובעים ממגילת העצמאות, מדברים על עם ישראל שקומם את עצמו במולדתו ההיסטורית. אני חי בקיבוץ שבזמן שהותקף ונכבש קראו מייסדיו, ומייסדי המדינה בכלל, לשכנינו הערבים ולעמי האזור לחיות בשלום.

אני רוצה לדבר על ניצול חופש הביטוי, כי להבדיל משכנינו, שאתה כל כך דואג להם, המדינה שאתה חי בה, ישראל, היא מדינה חופשית ודמוקרטית, וכן, יש בה חופש ביטוי. ואתה, במקום להעריך את זה, אתה מנצל את זה בשפה פרועה בכלל, ובעיתות מלחמה בפרט. או אז אתה זועק כקוזק נגזל על אובדנו האפשרי של חופש הביטוי.

איך יש לך אמות מוסר להשוות בין ילדים שנחטפים בפיג'מות ממיטותיהם, נשים שנאנסות וגברים שנרצחים, למחבלים רוצחי אדם בכוונה תחילה? לא, גם אם כולנו שואפים לחיות בעתיד של שלום, וכך זה צריך להיות, זה לא אותו דבר. זו השוואה שאינה מקובלת. עזה פספסה ועזה לא תנצח. אנשי העוטף, ולא רק הם, הם אנשי שלום. פארק ארזים, שהיה אמור להיות מוקם ולהיות אזור סחר חופשי ל-10,000 עובדים, כבר לא יקרה, כי היזם שלו, אופיר ליבשטיין, נרצח שבוע אחרי פגישה שבה הוא דן איתי על זה. תמי מקיבוץ בארי, שהקפידה להסיע ילדים פלסטינים לבתי חולים בישראל, כבר לא תעשה את זה, כי היא נרצחה ב-7 באוקטובר. וכשעזה הייתה בידי הרש"פ, היא לא ניצלה את זה למימוש כוחותיה. וכשהחמאס עלה, במקום לדאוג לשגשוג האנשים ולאיזונים הנדרשים, הוא הביא את זה בסופו של דבר למצב שבו נגרמה החרבתה של עזה.

אז לא, איימן, עזה לא תנצח. ישראל תנצח. ישראל תנצח, והיא תנצח בזכות נחישות לוחמיה, אבל גם בדמותה, כי היא תישאר חזקה ודמוקרטית. אתה הרי רוצה שידיחו אותך ושתהיה בבחינת שהיד פוליטי ותינשא על גלי הערצה עיוורת של אנשים מוסתים, שבניגוד לדבריך החשובים על שלום, בפועל ישמרו על הסכסוך. לא מגיע לך הכבוד המפוקפק הזה, אבל אני לא חושב שתשיג את התוצאה הזאת בהצבעה בבית או בבית משפט.

תן לי עוד חצי דקה, ברשותך. מנהיגות אמת זה אנטי-פופוליזם. המנהיגות הזו נבחנת גם כשהציבור שאותו אתה מייצג, צריך לשמוע דברים פחות נוחים מבחינה פוליטית, שהוא בתוכו פנימה יודע שצריך משהו אחר. המנהיגות נבחנת כשאתה כמנהיג מעז לעשות משהו אחר מהמצופה, אבל שיהיה נכון. כך עשו סאדאת ובגין כשהם עשו שלום; לכך חתרו רבין ושרון, שידעו שלא רק קנה רובה מביא את העניין הזה בשביל לפתור את הסכסוך. כך צריכה להיות המנהיגות הערבית – ראו לדוגמה את מנסור עבאס – להבין את צורכי הביטחון של מדינת ישראל, לחתור לשלום, לחיזוק החברה הערבית, ללחימה בפשיעה ולקדם את הכלכלה במערכות החינוך וההשכלה. המנהיגות הערבית צריכה ויכולה להיות נחושה לקידום ערכיה ומטרותיה של החברה הערבית כחלק ממדינת ישראל, ולא כמי שעומדת מנגד.

אז על מה הוויכוח, חברים? לא רק חוות הדעת המשפטית של מה עומד בבסיס הטיעון הזה, אלא יש פה שאלה של מהות, של איך שומרים על הדמוקרטיה, איך מדיחים כעת ח"כ ערבי, מחר חרדי, מוחרתיים מישהו אחר; איך מצד אחד לומדים לשמוע ולהקשיב לדעה אחרת, אבל גם איך לא מנצלים את חופש הביטוי לפגיעה מוחלטת בחברה הישראלית.

ולסיום, איימן, להקפיד, להקפיד לא לפגוע בקורבנות הטרור שבתוכה, בלוחמים ומגיני אזרחיה, כל אזרחיה, גם היהודים וגם ערבים. לסיום, איימן, תתאפס.