קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – אדוני היושב-ראש, האם ייתכן ששר האוצר, ראש מפלגתך, מאשר או מממן בעצמו את הסיוע ההומניטרי לעזה? האם ייתכן שהמשאיות, שזורמות עכשיו בהמוניהן, ושחלק מהן מגיע לחמאס, הוא במימון ממשלתי מוחבא, חבוי, ושלא נמסר דוח לציבור? אני תוהה.
אתה יודע, שישה ימים לקח לשחרר את ירושלים. אנחנו מציינים את זה היום. 600 ימים נהיה מוחרתיים, ועדיין אפילו לא התחלנו לשחרר את עזה. כן, אז גולדה מאיר עשתה, וביבי לא עשה, ולצערי, גם לא יעשה.
אמרת "עיר שעושה את כל ישראל חברים". אפשר לקרוא את זה כאמירה, אפשר לקרוא את זה כמשאלה. האם באמת העיר הזו עושה את כל ישראל חברים? היא צריכה לעשות אותם חברים. אתה יודע, אנחנו עוסקים בחברים. יושב פה שר החינוך. אני רוצה להמשיך פרסום של ערוץ 13 אתמול של ליאור ורצולבסקי ולומר: אני מברך אותך, שר החינוך, מברך, על הרצון להגדיל את הזהות היהודית ואת כמות היהדות הנלמדת במערכת החינוך. אבל אני אומר לך, שר החינוך, יש איזה מבחן. המבחן הוא אם זה היהדות שלך, של יואב קיש, שלי – של קינלי – של לימור סון הר מלך, או יהדות שכל בית ספר בוחר כיצד לעצב אותה? כי היהדות היא לא שלי, היא לא שלך, היא לא של לימור, היא לא של אף אחד מאיתנו. היא מרקם עשיר של עדות, זרמים, שפות וקולות.
אז האם מה שאתה תעשה זה עוד אבי מעוז? עוד הדתה? עוד מינהלת זהות שבודקת תוכניות, או שתגיד לכל אחד: בחר? אתה רוצה את היהדות של גלעד קריב? זו לא היהדות שלי, אבל בבקשה, אם זה מה שאתה בוחר. האם אתה מקבל את היהדות של ארגון חילוני כמו בינ"ה? האם מה שאתה עושה כאן זו כפייה מתוקצבת או העשרה יהודית עם זהות, ושכל אחד יבחר את היהדות שלו? כי תוכנית לאומית להשבת הזהות היהודית יכולה להיות מדהימה, ויכולה להיות דרך לגיהינום שרצופה כוונות טובות.
אני חושב שתלמידי ישראל צריכים יותר מתמטיקה, יותר אנגלית, יותר עברית וגם יותר יהדות. אבל היהדות לא יכולה להיות כלי פוליטי; זהות לא צומחת אם המשרד ינחית אותה עליה. לא מאגרי תוכן מטעם השר או המשרד; כן חופש פדגוגי, כן העשרה יהודית מכל הסוגים, כן מורים מגוונים, שונים, שמביאים את עמדתם, כן קהילה שבוחרת איך היא רואה יהדות. אם כך תיראה התוכנית הזו, אז אנחנו נתקדם. אם יהיו לנו עוד כפייה ועוד הדתה ועוד להגיד לאנשים איך הם לומדים את היהדות שלהם, אז זו יהדות שהופכת לקרדום לחפור בו. תודה.
386 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.