קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, 598 ימים של כאב, של אובדן, חוסר ודאות, דאגה אין-סופית. המשפחות חפצות בדבר אחד בלבד: לחבק את יקיריהם. יש 20 ישראלים שעדיין בחיים, 20 ישראלים שעדיין אפשר להציל אותם. כל ישראלי שנחטף חייב לחזור הביתה לחיבוק עם המשפחה או לקבורה ראויה. זה לא עניין פוליטי, זה לא רק עניין של משפחות של החטופים. זו משימה לאומית, וזה מה שמשפיע על כולנו, על כל החברה ועל הבריאות הנפשית של כולנו.
אם אתם רוצים לדעת מה הנושאים החמים בחברה, תקשיבו לילדים. תקשיבו על מה מדברים ילדים בני ארבע, חמש, בני עשר, כבר 600 ימים מאז 7 באוקטובר. ילדים אוהבים לשחק במשחקי תפקידים. אז מי הדמויות ומה התפקידים שילדים ישראלים משחקים עכשיו? היום ילדים מדמיינים שהם חטופים. ילד בן חמש שאל את אימא: מה תעשי כשאהיה חטוף? זה טירוף. הטרגדיה של 7 באוקטובר תישאר לנצח בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אני שמעתי את נעמה לוי במוצ"ש. היא סיפרה על רעב, על הימים שהיא שתתה רק מי גשם כי לא נתנו לה מי שתייה. אלון אהל – ידוע שהוא פצוע בעין, והוא לא קיבל טיפול רפואי ולא ידוע מתי יטפלו בו. הלב נצבט. ולא רק ליבי כואב בכל פעימה. כל בן אדם שפוי, מי שלא איבד את החמלה ולא איבד את האנושיות, לא מתנהג עכשיו כרגיל.
אביא לכם קצת נתונים. 93% מהישראלים מוטרדים מגורל החטופים באופן קבוע. כ-50% מהמצוקה הפסיכולוגית הכללית – חרדה, דיכאון, סטרס – שחווה הציבור לאחר 7 באוקטובר, מוסברת בחוסר ודאות ביחס לגורל של החטופים. המצוקה הרגשית נובעת מהטראומה של החטיפה. מחקר נוסף, עם מדגם מייצג, שנתוניו נאספו בימים האלה, ממש עכשיו, מעלה כי 76% מהציבור מודאגים מהטיפול של המדינה בנושא החטופים. נמצא קשר מובהק בין רמת הדאגה לעלייה בתסמינים של חרדה, דיכאון, פוסט-טראומה, לחץ ושחיקה.
אנחנו חייבים לדבר על זה. חייבים להחזיר את כולם הביתה. רק כשכל החטופים יחזרו נוכל להתחיל תהליך שיקום – שיקום של חברה ישראלית שאיבדה אמון בממשלה, חברה פצועה שיכולה להפוך להיות מגובשת וחזקה מחדש.
312 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.