קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, 58 חטופים שלנו עדיין בעזה. אנחנו מציינים את יום ירושלים, 58 שנים לאיחודה, והלוואי שמישהו יבין כאן שבלי החזרת החטופים שלנו, כנראה שגם העם שלנו עוד לא התאחד. חללים – לקבורה, החיים – לשיקום. אנחנו כבר משוועים, והלוואי שהבשורות האלה יגיעו עוד בשבועות, חג מתן תורה, ונזכה לראותם.
אדוני היושב-ראש, יש דברים שאסור להתרגל אליהם. 7 באוקטובר לא הסתיים, משפחות עדיין ממתינות, הלבבות עדיין שבורים, ובתוך כל זה הממשלה ממשיכה להתנהל כאילו לא קרה כלום.
סיוע הומניטרי הוא ערך חשוב, מוסרי. כולנו בני אדם. אבל כשאותו סיוע מועבר בחסות ממשלת ישראל לאנשים שמחזיקים את החטופים שלנו, זה לא הומניות, זה הפקרות. כפי שאמר ראש האופוזיציה יאיר לפיד, במשך חודשים הממשלה עצמה – לא ארגוני סיוע זרים – הממשלה מעבירה עשרות אלפי משאיות לרצועה. היא עושה את זה בשקט, מאחורי גבו של הציבור, בלי הסבר, בלי אחריות. אי-אפשר לדבר גבוהה על הכול בשביל החטופים ובאותה נשימה להזרים דלק, כסף, דלק, סחורה, לאויב שמחזיק אותם. העם לא טיפש. המשפחות רואות, הציבור מבין ומאבד את האמון. ממשלה אחראית לא בורחת מהשאלות ולא מתחבאת מאחורי סיסמאות. היא מתייצבת, אומרת את האמת גם כשהיא קשה; בפרט כשהיא קשה.
אנחנו דורשים ועדת חקירה ממלכתית לא כדי לנקום אלא כדי להבין; לא כדי להחליש אלא כדי לשקם. כי רק דרך האמת נוכל לתקן ורק דרך האחריות נחזיר את האמון של הציבור במדינה שהוא כל כך אוהב. אני אומרת את זה לא רק כחברת כנסת אלא כאם לחיילת, כתושבת שדרות, כאישה שביתה הפך לשדה קרב.
עברו כבר יותר משנה ושבעה חודשים, ואנחנו עדיין מחכים לתשובות. זה חוב מוסרי, לאומי וערכי. לכן יש לומר: עד כאן. תודה, אדוני.
263 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.