תודה רבה, אדוני היושב בראש. אדוני שר המשפטים, נתחיל בלהודות לך. אני חושבת שהחוק הזה מצריך הרבה אומץ ציבורי. אני באופן אישי מאוד מתרגשת. הייתה לי הזכות בכנסת העשרים להיות חלק מהדיונים בוועדת חוקה, ומוריה היקרה וכל החברות, באמת, תודה שנתתן את הזכות.
לפני הכול אני רוצה לציין את שולי מועלם ואת זהבה גלאון. משני הצדדים של המתרס, עבדו יחד, ספגו גם הרבה הרבה הרבה ביקורת וקושי רב, ולמרות זאת קואליציה ואופוזיציה העברנו את החוק הזה כהוראה זמנית, ועכשיו באמת אנחנו זוכים לרגע הזה להעביר את זה להוראת קבע. ואני יכולה להבטיח לך שחברות הכנסת וחברי הכנסת מהאופוזיציה יעשו הכול כדי לקדם את החוק ולתת צדק לאותן נשים שברגעים אלה ממש, כשאנחנו יושבים כאן, נמצאות בחדרים סגורים, מעופשים, באור נר או בחושך.
הן נמצאות תחת איום, תחת שליטה. אף אחת לא בוחרת להיות זונה. והיא לא מתחילה מהרחוב. ואף אחת לא מסיימת בסיפור של "אישה יפה". היא הרבה פעמים מסיימת במצוקה קשה, בקושי, בשימוש בחומרים ממכרים כדי להקהות את הכאב, לשכוח. אני עומדת כאן בשם אלה ששרדו אבל גם בשם הרבה נשים שלא שרדו, שסיימו לבד, לצערי, ואף אחד לא ליווה אותן אפילו ביום שהן נפטרו.
הריח – כשנכנסים לדירת מסתור מריחים את הריח של הסיגריות, רואים את הדמעות שלהן, את הכאב שלהן. אני זוכרת שסיירתי בתחנה המרכזית הישנה, ומה שהדהים אותי זה שיש דירות מסתור שהיו פתוחות לכולם, וכל אחד יכול להיכנס, והגוף שלה הוא כבר לא היה שלה. אני פגשתי ילדה שנכנסה בגיל 13. הוא קנה לה לפטופ, אז היא שכבה איתו, ואז הוא קנה לה טלפון, ואז עוד אחד קנה לה. היא אמרה לי: מירב – ב"סלעית" פגשתי אותה: אני לא מתחילה ברחוב, אני מתחילה מכלום.
אני רוצה להגיד שזנות היא לא עבודה. בזנות אין יחסי עובד–מעביד, יש יחסי התעללות. ואני אומרת לכם את זה, שמעתי, וכשישבנו בוועדה ב-2016 באו אלינו נשים וצעקו עלינו שהן רוצות לעבוד בזה: אל תפריעו לנו בעבודה. זה חופש העיסוק. אין חופש ואין עיסוק בזנות.
אני רוצה להגיד משהו. אני חושבת שכולנו עסוקים היום בעידן אלכסנדר – אני מסיימת, אני ממש בסוף. זה הדבר הכי חשוב היום, אבל בתוך כל זה – לא אבל. אחרי שאמרנו על עידן ובירכנו אותו, המדינה היום עושה צעד חשוב מאוד, חשוב מאוד, למען נשים במדינת ישראל. אנחנו עוצרים היום את הזנות ואנחנו מאפשרים לתת דוחות לאותם זנאים, אבל גם לאפשר שיקום וטיפול לאותן נשים. מגיע להן. אנחנו מחויבים אליהן כחברה טובה, בריאה יותר, ושוב אני מודה לכם. תודה שנתתם לי את הזכות, בהתרגשות גדולה, לעמוד פה, גם בכנסת העשרים וגם בכנסת העשרים-וחמש, ועוד מהאופוזיציה. תודה.
409 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.