קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, ב-1995 חוקקה כנסת ישראל את חוק בתי הדין למשפחה. אני זוכרת שעבדתי מאוד קשה, שש שנים, כפעילה חברתית פמיניסטית אז, עד שהצלחנו לשנות את החוק כך שיכלול גם את המוסלמים ואת הנוצרים וינגיש את בתי הדין למשפחה לכלל האוכלוסיות במדינת ישראל.
אז זה היה נושא לוהט וכולם דנו בו. אחד מהנושאים שלא הצלחנו לפתור אז היה מרוץ הסמכויות, שבגינו אנחנו יושבים היום ומחוקקים את החוק הזה, ולצערי הרב אף אחד מהדוברים לא באמת התייחס לנושא הזה. למה אני אומרת את זה? כמובן שאני נגד החוק הזה. אני נגד כל חוק שסוגר את האנשים בגישה אחת ומכריח אותם להתדיין בצורה מסוימת ורק בבתי דין מסוימים.
ברגע שאתה כורך את המזונות עם הגירושים באופן כפוי בבתי דין רבניים, אתה לא מאפשר לבחור ללכת לבתי דין אחרים.
אני לא איכנס לאיך מתדיינים פה בנושא הזה ומה ההחלטות בסוף, אבל תראו מה קורה – חוק כזה עובר כאילו בלי כלום. בלי דיון רציני בתוך המליאה, בלי ניסיון להתייחס אליו.
למה? כי הכאוס במדינה כל כך גדול, שנושאים כאלה שקשורים לחיי היום-יום של האזרחים הפכו לדברים בנליים, שאף אחד לא רוצה להתייחס אליהם, לא נראים. באמת, בעיניי הנושא חשוב, אבל מה שיותר חשוב הוא שלצערי הרב הממשלה הזאת מנצלת את הכאוס שהיא בעצמה יוצרת. כאוס של הצד הפוליטי, כאוס של מלחמה, כאוס של הרג, של נושאים שקשורים להריסת כל סימני החוק והתקשורת והבקרה במדינה. הכאוס הזה מאפשר לה להעביר מתחת לרדאר הרבה החלטות והרבה חקיקה, ולצערי הרב רק כשנצליח להיפטר מהכאוס הזה, להיפטר מהממשלה הזאת, יתגלה עומק השינוי שהשאירו לנו כחברה ונצטרך לטפל בזה, כולל בחוק הזה.
257 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.