קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום 535 ימים למלחמה, ו-59 אחים ואחיות שלנו עדיין נמקים במרתפי הגיהינום. אני קוראת לממשלה: תחזירו את כולם הביתה – עכשיו. כל רגע שעובר מסכן את חייהם.
אבל אי-אפשר בלי מה שקרה אתמול בערב: קרחנה, מסיבה. שר בכיר בממשלת ישראל הריבונית, שפועל רק על מנת להבטיח שציבור מסוים ימשיך לא לשרת, לא יתגייס, לא יישא בנטל – השר רוקד. שר השיכון, ששותף לביזת תקציב המדינה במיליארדים – רוקד; שר שמחזיק את הקואליציה בגרון, קובע את סדר-יום הממשלה – רוקד. וראש הממשלה הסחיט מתקפל פעם אחר פעם, כי הוא יודע ששרידות הממשלה מעל הכול. אז השר סוחט – ומייד מקבל. אתמול בערב – קרחנה, מסיבה. השר רוקד לכבוד פרויקט ההשתמטות הלאומי. רוקד באמת, בלי בושה, בקלות רגליים, לצלילי מילות השיר, הפסקול של הממשלה: "נמות ולא נתגייס" – כן, נמות. לא נשרת, נשרוף את הכול, העיקר שלא נתחלק בנטל. לא מדובר בטעות, לא במוזיקת רקע – פשוט רמיסה ברגל גסה של כבודם של כל חייל, כל חיילת, כל הורה שכול, כל אלמנה, כל יתום. מדובר בריקוד שפוגע בבטן הרכה של כולנו. הרי אם הייתה – אני שואלת, אם הייתה שירת נשים, נכון שהוא היה נמלט במהירות? ומה התגובה של השליט העליון? תגובה רפה, טכנית. ראש הממשלה בקול ענות חלושה ממלמל חצי משפט: טוב עשה שהביע צער; זהו – לא פיטר, לא גינה באמת, לא הציב גבול, כי מבחינתו כל עוד הקואליציה שורדת, אפשר לדרוך גם על צבא העם, מותר לבזות את המשרתים, את אלה שהקריבו ומקריבים את חייהם למען המדינה. העיקר עבורו הוא יציבות השלטון. אין קווים אדומים, אין כבוד, אין בושה – יש רק שרידות פוליטית.
אז כששר בממשלה רוקד לצלילי "נמות ולא נתגייס", זה יותר מבושה, זה יותר מכשל לשון – זה רגע שחושף את קרקעית השפל המוסרי: ממשלה שנשלטת על ידי קומץ, ראש ממשלה חלש וסחיט שנשלט על ידי הכול חוץ מאשר על ידי ערכים. ואנחנו? אנחנו כפסע משפת התהום.
306 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.