הצעת ועדת הכנסת בדבר שינוי בהרכב הסיעתי של ועדות הכנסת

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני ארצה לפנות לכולם. אנחנו כל יום בוועדות שומעים ונפגשים עם משפחות החטופים – –

– – עם משפחות חללי צה"ל, עם משפחות הנרצחים. אני חוזר על בקשתי: לא משנה מה דעותיכם, אנא מכם – צריך לחזור על זה כמו קאטו הזקן – תשפילו מבט, תקשיבו להם, אל תתווכחו, תבינו את צערם. הם נמצאים בכנסת, זה המקום שבו הם יכולים לבטא את הכאב הגדול שלהם, ואנחנו מצווים בכבודם. אנחנו מוצאים את עצמנו כל פעם מסתכלים על חברי הכנסת ומבקשים מהם לא להגיב, לכבד אותם. אל תתווכחו איתם. תבינו את הכאב שלהם. אני חושב שרוב חברי הכנסת נוהגים כך, ורוב ראשי הוועדות נוהגים כך, והיוצאים מן הכלל מוציאים שם רע לכנסת. אסור שמשפחות החטופים יבואו לכאן, ויפסיקו אותם, את דבריהם, וינסו להוכיח אותם. הקשיבו לכאב שלהם.

וזה מוביל אותי לבקשה, ואני מאוד מקווה שאנחנו נמשיך בעסקה בשלב ב', ולא משנה מה דעותינו ולא משנה איך פרצופינו נראים. למרות השונות אנחנו צריכים להיות מאוחדים בדבר אחד: מחזירים את כל החטופים, את כל החטופים, בלי קונצים, בלי לנסות להשהות. האמינו לי שכולנו חושבים שחמאס, בני הבלייעל האלה, דינם אחד: מוות. ואנחנו נעשה את זה, בעזרת השם, כי אסור שנתעורר למציאות שבה חמאס יהיו ברצועה. ואסור שחיזבאללה יהיה על גבול הצפון. אבל עד אז אנחנו נצטרך לבלוע את הכאב שלנו, ולבלוע את גאוותנו, ומי שמדבר על נקמה – לבלוע את הרצון הזה. זה מפעם אצל כולנו. אבל יש דבר אחד שהוא מעל לכל רגש ולכל תחושה של נקם: אנחנו צריכים להקשיב למשפחות. אני מסתכל על קובי כלפון, שכני הטוב מדימונה. ששגב, ייבדל לחיים ארוכים, החטוף, שרק יחזור, הוא וכל החטופים.

אני מסתכל על עיניו ואני שומע את תפילותיו. אני מסתכל על גלית, אני שומע את המשפחה הנהדרת הזאת, איך שהם אפופים בכאבם. אנחנו מחויבים להם, כולנו, כל הבית הזה. עזבו את הכעסים. עזבו את הנקמה. היא תבוא, תאמינו לי שהיא תבוא, אנחנו ננצח אותם. אבל הדבר הראשון – עכשיו להחזיר את כל החטופים. תודה, אדוני.