החטופות והחטופים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב בראש, כבוד השר, כנסת נכבדה – כבוד היושב-ראש, אנחנו עסוקים היום בדיון על החטופים והחטופות שלנו, וברצוני דווקא לשתף ולדבר על מלי זנדר. מלי זנדר היא אימה של נועה זנדר, זכרה לברכה, שנרצחה במיגונית ברעים.

מלי היא אחות סיעודית, היא מנהלת הסיעוד בבית החולים שיבא, ולפני כשבוע ראינו אותה מקבלת את פניהן של החטופות הראשונות שלנו – של אמילי, של דורון ושל רומי. היא עמדה שם עם המדים הירוקים – אני לא יודעת כמה מכם הצליחו לראות את זה – מתבוננת בהן בהערצה, מחייכת אליהן. ולחשוב על זה שבתה נרצחה ב-7 באוקטובר. כשאני הסתכלתי על המראה הזה – גילוי נאות, אני הכרתי את עמית, אבא של נועה, כשהגעתי להדליק נרות בנובה. הגעתי לאחד השלטים והסתכלתי, ועמד שם גבר שסידר שטיח, הרים את המבט אליי ואמר לי: זאת לא הבת שלי, הבת שלי היא נועה, וכך הכרנו. באזכרה של השנה הייתי אצלם והכרתי את מלי. דיברנו והחלפנו קצת חוויות, ואז הבנתי שגם מלי, כמוני, היא אחות בית חולים. וכשראיתי אותה באותו יום בשבת, כשהחטופות שלנו חוזרות, והיא עומדת, וחשבתי בליבי – אם שכולה; אם שאומנם בתה לא נחטפה, אבל תחשבו כמה הורים של חטופים, שכולים, מוצאים דווקא ברגעים הקשים האלה את התעצומות להיות שם בשביל האחר. הם מסמלים את הכוח, את הרוח האנושית, ההתעלות האישית שלהם, שזה לא ברור מאליו.

ובנימה זו – מאחר שהיושב-ראש מקפיד על שלוש דקות, ובצדק – אני רוצה לומר בשם כולנו שאני מבקשת להביע את הערכתנו לכל המשפחות, וגם למלי זנדר, ולכל המשפחות השכולות שפועלות למען האחרים גם בשעות הקשות הטרגיות. בבקשה, השיבו את כל החטופים. אנחנו נלווה עד החטוף והחטופה האחרונים. תודה.