קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום ה-481 למלחמה, יום שבו 90 חטופים עדיין מוחזקים בשבי החמאס בעזה. המציאות שבה אנחנו חיים כיום היא מציאות של כאב, דאגה וציפייה שאין לה סוף. משפחות רבות חיות בתוך עולם של חוסר ודאות מתמשך. כל יום שעובר, כל שעה, כל דקה, רק מגבירים את התחושות המורכבות. הדסה, אחותו של שלמה מנצור בן ה-86, שיתפה הבוקר בחדשות בתחושות קשות שהם כמשפחה חווים בימים האחרונים. היא מספרת על החשש שמלווה אותם כל הזמן. היא אומרת: הפחד הוא תמיד שמשהו ישתבש בדרך. כל רגע שעובר, כל יום שחולף, נראה כמו נצח, אך בתוך כל החשש הזה יש גם תקווה גדולה.
אנחנו, נבחרי הציבור, שאמורים לייצג את תחושות הציבור, לא יכולים להרשות לעצמנו לחשוב אחרת. כל חטוף וחטופה הוא אדם; כל חטוף הוא חלק מהעם שלנו. חובתנו לשחרר אותם בלי להבחין בין אדם לאדם, בלי לשאול שאלות מיותרות. כל אדם שנחטף ראוי לשוב לביתו בשלום. אנחנו לא נוותר על אף אחד.
אני פונה שוב אליכם, חברי הכנסת מהקואליציה, חברי הכנסת שמתנגדים לעסקה: איך אתם ממשיכים להתנגד? כל כך הרבה זמן אתם משאירים את אחינו בידי חמאס. כוח צבאי לא יצליח להחזיר אותם בחיים. בואו נתאחד כולנו ביחד, נעשה את המקסימום שביכולתנו כדי להחזיר אותם הביתה, את כולם. אתם לא מסוגלים לכך? אז הניחו את המפתחות ולכו הביתה.
אנחנו כאן, בבית המחוקקים של מדינת ישראל, נושאים באחריות כבדה. האחריות הזאת מחייבת אותנו לעשות הכול, הכול, כדי להשיב אותם בכל דרך. כל אמצעי, כל מאמץ מדיני, ביטחוני, הומניטרי, חייב להיות על השולחן. זה איננו עניין של פוליטיקה, זהו צו מוסרי, זהו ערך יהודי, זהו עיקרון ציוני. כל אדם שנחטף הוא חלק ממשפחה, הוא סיפור חיים, הוא חלק מאיתנו. לא נשקוט עד שכולם יחזרו הביתה.
274 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.