קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אזרחי ישראל, אני שומע את חברינו לאופוזיציה מתגוללים על החוק הזה, ונזכרתי שגם בשעה המאוחרת הזאת לפני שנתיים ושלוש, עוד בקדנציה הקודמת-קודמת, שהייתי בה, בכנסת העשרים-ושלוש, עמדתם כאן, גיביתם והדהדתם חוות דעת של ניגוד עניינים שנעשו לראש הממשלה הנוכחי ודאז על כלום ושום דבר, על כלום ושום דבר. חוות דעת הזויות, שעשו אותן ד"ר מנדלבליט, ד"ר לימון, על כלום ושום דבר. חוות דעת, ספרים, והסוף היה שד"ר מנדלבליט חתם על: אם אתה רוצה להתייעץ מה אתה כן יכול לעשות בתור ראש ממשלה – כזה תפקיד זוטר – אתה מוזמן להתייעץ עם החתום ומטה.
ואתם מתגוללים על חוק, שמה אומר? שלשופט לא תהיה זכות וטו להציע את מי שאמור להיות נציב התלונות נגדו; ששופטים, שנמצאים בגוף שאמור להיות הגוף שעליו מתלוננים, לא יהיו אלו שיבחרו את זה שמתלונן, זה שאמור לחקור או "לטפל", נקרא לזה, בתלונות נגדם. אני חייב לומר לכם: אני באופן כללי חושב שהכנסת צריכה להתעסק רק בענייני המלחמה, אבל דווקא החוקים הללו, שעוסקים במערכת המשפט – אנחנו רואים גם במהלך המלחמה כמה המערכת המשפטית משפיעה לצערי לא לטובה גם על המלחמה, אז דווקא לחוק הזה יש מקום, ואתם, שהתגוללתם כל הזמן בתחום ניגוד העניינים, האחרונים שצריכים להתנגד לחוק הזה.
והערה שנייה אני רוצה לומר, כי עליתם פה אחד אחרי השני, גם סימון, גם מירב בן ארי ואחרים, והתעניינתם או תהיתם מה ההתרגשות מנאום נתניהו. קודם כול, אני חייב לומר לך, חבר הכנסת דוידסון: אמרת שאם כל אחד היה עולה לפה היו מוחאים לו כפיים. התשובה היא לא. האמת היא שלא. אתה יודע, פרסמו פעם סקר בארצות הברית – עשרת האנשים המשפיעים בדעת הקהל האמריקאית. היו שם שני אנשים שהם לא אזרחים אמריקאים: האפיפיור ובנימין נתניהו.
זאת האמת, זאת עובדה, אתה לא צריך להתלהב, עופר כסיף. זאת עובדה. צריך להעריך את זה שיש לו השפעה. הוא עבד על זה קשה, ויש לו השפעה בדעת הקהל האמריקאית, אבל את ההשפעה הזאת הוא לא ניצל למשהו זניח, בניגוד למה שנאמר כאן קודם. אמר פה גלעד קריב: שום דבר מהותי. להפך, זה דבר מאוד מהותי. כשראש ממשלה שלנו עומד בגבעת הקפיטול – לא צריך להסביר את זה, זה היה צריך להיות מובן מאליו, אבל מכיוון שתהיתם, אני מרגיש צורך לומר: הוא עומד בגבעת הקפיטול, בלב המעצמה העולמית, מוחאים לו כפיים דמוקרטים ורפובליקנים, והם לא מוחאים לו כפיים סתם בגלל העיניים היפות שלו; הם מוחאים לו כפיים, כי הוא מזכיר את הזכות שלנו על הארץ, הזכות ההיסטורית והתנ"כית, של אלפי שנים, הוא מזכיר את הצדק הציוני מול השקר הפלסטיני, והוא מזכיר את הצדק ואת המוסר מול הרשע והברבריות. אז הוא מחזיר למדינת ישראל את התשתית שעליה היא עומדת, ועל זה הייתם צריכים לשבח אותו ולהתרגש בעצמכם, ולא לתמוה למה אנחנו מתרגשים.
433 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.