קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת היא שיש לי כל כך הרבה מה להגיד במליאה, אבל היום אני בוחרת להקדיש את כולו לחטופים ולחטופות שלנו. היום התבשרנו על עוד נרצחים מקרב החטופים שלנו. אני רוצה, חברי הכנסת, שתעצמו לשתי שניות את העיניים ותחשבו על אבא, אימא, אחות, אח, חבר, ותגידו לי מה הייתם מרגישים אם אחד מהם היה עכשיו חטוף במנהרות. מה עובר לכם בלב? מה עובר לכם בראש? איך הייתם מגיבים? אז אני אגיד לכם, אני אספר לכם.
אני רוצה להקריא את דבריה של שיר סיגל, בתם של אביבה וקית' סיגל. אביבה שוחררה משבי החמאס בעסקת השבויים, ובאומץ רב היא חשפה מתוך השבי את העדויות. קית', לעומת זאת, עדיין בשבי החמאס. וכך היא כותבת: אבא שלי בשבי החמאס 290 ימים. אבא שלי בן 65, סובל מלחץ דם גבוה וזקוק לתרופות. ב-7 באוקטובר הוא נורה בידו, הוכה באכזריות ונזרק על הרצפה וצלעותיו נשברו. אבא שלי לא קיבל טיפול רפואי בשבי, לפי עדותה של אימי. כל רגע עבורו הוא קריטי. אבא שלי בן אדם עדין ורגיש, אבל גם חזק ואופטימי, ואני יודעת שהוא עושה הכול כדי לשרוד ולחזור אלינו.
אבא, אני מצטערת על מה שאתה עובר. גם אנחנו מתים כאן מעצב – עצב של המדינה שמשנה את פניה; מדינה ששיקול הדעת שלה מופעל על פי מחירים; מדינה ששכחה את הערכים הבסיסיים ביותר; מדינה ששכחה ש"לעולם לא עוד" זו אינה סיסמה; מדינה שמנהיגיה פועלים על פי צו פוליטי ולא על פי הצו המוסרי. אבא, אנחנו, המשפחה ועוד מיליוני אנשים נלחמים כדי שהמדינה שלנו לא תאבד צלם אנוש וכדי שחיי אדם לא יישקלו במנדטים. אבא, בכל פעם שמדברים על עסקה שמתקרבת, אני מצליחה לראות אותך חוזר אלינו הביתה. בימים אלה שר הביטחון, ראש השב"כ וראש המוסד מדברים על כך שזה הזמן להחזיר אותך הביתה, והלב שלי כבר מדמיין אותך כאן והדופק מהיר. אני רואה אותך חוזר, אני מרגישה את החיבוק שלנו, מדמיינת אותי מסתכלת לך בעיניים בורקות מבכי ואת האוויר נכנס לריאות. אני יודעת שאם היית יכול לדבר עכשיו מול המצלמה, היית מבקש, בעדינות שלך, שבבקשה יצילו אותך – –
– – אומר שאתה מפחד למות, מתחנן שעשו הכול כדי שתוכל לחזור למשפחה. אתם יכולים להיות החברים הכי טובים של אבא שלי.
אוקיי. כמה משפטים. בכל זאת, זה חשוב.
אבל תראה כמה לא הגיעו. מה זה משנה?
זה כל כך חשוב, שפעם אחת נבין מה עובר עליהם.
טוב, אוקיי. יש לי עוד עמוד אחד לקרוא, אבל לא קיבלתי אישור. אני אומרת לכם, חבריי, צריך להחזיר החטופים והחטופות שלנו למשפחותיהם ואלינו. תודה רבה.
402 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.