כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מסתובבת בארץ, מסתובבת די הרבה – שבעות, לוויות, סיורים, הפגנות, עוד שבעות, עוד לוויות – והאמת שכל מי שאני פוגשת, בין שיש לה כיסוי ראש או קעקוע, בין שיש לו פאות או זקן היפסטרי, כולם חושבים ורוצים את אותו הדבר. האמת היא שיש קונסנזוס: יש קונסנזוס שהמלחמה הזו מוצדקת; יש קונסנזוס שחייבים להפעיל כוח גדול כדי לייצר כאן הרתעה; יש קונסנזוס שצריך לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים והחטופות, כולל עסקה כואבת; יש קונסנזוס שלא הגיוני להעביר לעזה סיוע הומניטרי שמגיע ישירות לידיים של חמאס; יש קונסנזוס שנתניהו הוא לא האשם היחידי במחדל שקרה, והאמת שכל המעורבים צריכים להתפטר.
ובאותה נשימה, יש קונסנזוס שזה לא הזמן לחוק הג'ובים לרבנים; יש קונסנזוס שזה לא הזמן לפטור אברכים משירות צבאי ולהעלות את הקצבה שלהם כדי שהם ימשיכו לא לעבוד ולא לשרת; יש קונסנזוס שניהול המלחמה על ידי הממשלה הזו נעשה באופן מבולגן, לוקח יותר מדי זמן, ונעדר מהכרעות כל כך מתבקשות; יש קונסנזוס שההסברה הישראלית מופקרת, מופקרת בכל רחבי העולם; יש קונסנזוס שאי-אפשר להמשיך להפקיר ככה את הצפון, וצריך לעשות סוף לסיפור הזה – או שהם נסוגים מהגבול או שאנחנו יוצאים למלחמת חורמה בהם.
הרוב הגדול של הציבור בישראל מסכים על כל הדברים האלה. הפער, הפער הוא כאן, במשכן; יותר מדי אנשים שפשוט מנותקים מרצון העם. הצרכים של עשרה מיליון אזרחים בטלים כרגע באמצעות 64 אצבעות. הלוואי, הלוואי שהיינו יכולים לגשר על הפער הזה. הדרך היחידה לעשות את זה היא לייצר ממשלת תיקון ואחדות, שבה לאף מגזר, לאף מיעוט, אין לשון מאזניים. רק ככה נצליח לייצר ממשלה מתפקדת, שעושה את מה שצריך בחיים האמיתיים ולא רק את מה שצריך בחיים הפוליטיים. הלוואי.
265 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.