כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר – כבוד היושב-ראש, אמש הסתיימה שנת הלימודים, שנת לימודים מורכבת על תלמידי מדינת ישראל, ואני רוצה היום להתמקד דווקא במחנכים, אותם מחנכים שאיבדו תלמידים.
ביום שבת הייתי בעצרת תמיכה במשפחות החטופים בשער הנגב, ואחד הנואמים היה מחנך שהיה גם המורה של בתי, שהיום היא חיילת. הוא מורה לאזרחות ומורה לתקשורת, והוא גם מחנך, סיים עם תלמידי י"ב, ושמו עזרא בן יהודה. הוא מחנך בבית הספר המשותף בשער הנגב בתשע השנים האחרונות. אני רוצה להקריא את מה שהוא הקריא שם, וזה כל כך נכון, כי אנחנו מדברים על החטופים, ואנחנו מדברים על הילדים, ואנחנו מדברים על ההורים השכולים, אבל יש לנו גם מורים – מורים שאיבדו תלמידים, מורים שאיבדו הורים שהיו מגיעים לאספות הורים. אז ברשותכם, אקריא את זה:
"ילד שאחד מהוריו מת נקרא יתום. אבא או אימא שאיבדו אחד מילדיהם, נקראים הורים שכולים. כך גם אח ואחות, סבא וסבתא. עדיין לא המציאו שם לארוסה או לחברה שכולה. איך קוראים למחנך שאיבד את התלמיד או את הבוגר מהכיתה שלו, מהמקצוע ומהמגמה שבה לימד? האם אפשר לכנות אותו מורה שכול? הדיבור על אובדן הוא עוצמתי וקשה. אני יכול לומר בבטחה בשם המורים, שרבים מאיתנו לא התחילו להתאבל על התלמידים ועל הבוגרים הרבים שאיבדנו. מחשבה איומה ונוראית עוברת לי בראש בכל יום זיכרון בבית הספר, מי מהתלמידים שלי שנמצאים כאן עכשיו לא יחזור מהקרב, ונספר עליו סיפורי 'הוא היה'. בחיים לא דמיינתי שירצחו את תלמידותיי ותלמידיי ואת משפחותיהם בביתם. אבל זאת המציאות, והיא למעשה חלום, חלום בלהות. מאז ומתמיד חיינו על החרב. הפעם הרגשנו את זה בעוצמה הכי חזקה שאפשר בתוך המקום שאנחנו גרים בו, ואמור להיות המקום הכי בטוח". אמרתי לתלמידים שלי ביום הזיכרון האחרון שאנשי החינוך מסביבם אוהבים אותם, והם יקרים לליבנו, ואנחנו פה בשבילם תמיד. איזו מציאות הזויה. הנוער הזה, האיכותי כל כך, שהולך לשנות שירות, מכינות, מתגייס – למה שימשיך לעשות זאת? לפני תשע שנים הגשתי את זיו ברמן – זיו ברמן החטוף – לבגרות באזרחות. אחד מהדברים הבסיסיים ביותר שמלמדים בשיעורים הראשונים הוא הזכויות הטבעיות. אני ארצה להתמקד באחת הזכויות המרכזיות מתוכן, והיא הזכות לחיים, ביטחון, שהגדרתה היא זכותו של כל אדם שלא יפגעו בנפשו או בגופו. זכותו של כל אדם להגנה על חייו. חובת כל מדינה להגן על חייהם וביטחונם של אזרחיה מפני גורמים עוינים בתוך מדינה ומחוץ לגבולותיה. הלוואי שהמדינה תעמוד בחובה שלה להחזיר את כל החטופים בזה הרגע. אין לנו זכות קיום בלעדיהם. תודה, כבוד היושב-ראש.
387 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.