קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לשתף אתכם בציוץ מאוד נוגע ללב שקראתי עכשיו – אקריא. לא חושב שצריך להסביר אחרי זה, אבל אחרי זה נדבר עליו: המפק"ץ שלנו נפצע ונכרתה לו הרגל, אז אני מחליף אותו, והינה, x יש לו רסיסים בצוואר, ו-y נפצע וגם מגיע, וזה לא שומע טוב מפגז לידו, אבל הוא בסדר.
אתחיל את הציוץ מההתחלה: המפק"ץ שלנו נפצע ונכרתה לו הרגל, אז אני מחליף אותו, והינה, x יש לו רסיסים בצוואר, ו-y נפצע וגם מגיע, וזה לא שומע טוב מפגז לידו, אבל הוא בסדר. הם יושבים איתי באחד מהמקומות הכי מסוכנים, הם הגיעו כמעט כולם, כל הצוות, דור של לוחמים גיבורים שאבודים בין מילואים לחיים. לחלקם יש ילדים, לאחרים קריירה שנגדעה או ממש מתעכבת. הם מספרים איך לבנות הזוג אין סבלנות יותר, איך הילדים שלהם כבר בקושי מתייחסים אליהם, איך המנהלים מעקמים את הפרצוף כשהם מספרים ששוב יש מילואים, ואיך הם לא יכולים לדפוק את החברים שלהם שאיתם. אין לנו כוח, תאמין לי, אבל לא נדפוק את החברים שלנו שאיתנו כבר שנים; אין לנו כוח, אבל לא דופקים חברים שהם אחים, אמרו לי. ואז חשבתי על זה, כמה כאלה יש כבר פה במדינה? 50,000? 100,000? תוסיפו לזה את הסדירים בלחימה, וקיבלנו 300,000. מקסימום 4%, 6% מהמדינה באמת הפסיקו את חייהם – השאר המשיכו כרגיל. הם הולכים לעבודה, מתבאסים מהחדשות, אבל ככה זה בישראל – וממשיכים בחייהם. וכמה מחבקים אותם עכשיו, אבל דקה אחרי נשכח אותם. נשכח מהם.
אני פה כדי להיות הקול שלהם, קול של דור מילואימניקים אבוד שהלך לקרבי ולמובחר ונשאר לשרת את המדינה עוד 20, 25 שנה אחרי השחרור, ועכשיו קורס תחת הנטל – נפשית, גופנית ומקצועית. ואני? גם לי אמרו מנהלים: אתה שוב במילואים? אולי מספיק?
הציוץ הזה לא מגיע מחלל ריק; הציוץ הזה מגיע ממילואימניקים שמחרפים את נפשם יום-יום, והציוץ הזה מגיע כשכאן, בכנסת הזאת, אנחנו מתחילים לחוקק חוק שהפך לדיון פוליטי. אני פה לומר לחבריי בקואליציה שחוק הגיוס שמקדמים הוא לא איזה מהלך פוליטי של לנצח אותי – אותי ניצחתם. הינה, הוא עבר דין רציפות. ניצחתם גם את הממשלה שלנו. מבחינתי, שיגידו עד מחר שזה חוק לא טוב, אבל אם אתם מקדמים אותו, אתם לא מנצחים אותנו; זה הולך נגד התפיסה הביטחונית שלנו, נגד הצורך הקיומי של מדינת ישראל.
יש דברים שהם מעל פוליטיקה. מעט מאוד דברים נשארו מעל פוליטיקה. חוק גיוס טוב שבאמת עונה על הצרכים שלנו כמדינה בסיכון מתמיד הוא לא עניין פוליטי, הוא עניין ביטחוני-קיומי. אני מקווה כי האיש הזה שצייץ את זה – אני לא יודע למי הוא מצביע, וזה גם ממש לא מעניין אותי. אני לא יודע לאיזה צד פה במליאה הוא משתייך, אין לי מושג. גם אתכם זה לא צריך לעניין, כי קרביים גיבורים שמחרפים את נפשם ומקריבים כל כך הרבה יש לכם ולנו ולכולנו.
אני באמת מבקש שנבין כולנו שזה לא מאבק של לנצח אופוזיציה או לעשות איזה תרגיל פוליטי. משפט אחרון – זה גם לא מאבק של המלחמה הנוכחית עכשיו בעזה ואפילו לא של חזית הצפון. מי שלא מבין שזה לא מתחיל ונגמר ב-3,000 חיילים שצה"ל צריך כרגע, לא מבין את המציאות ואת מפת האיומים שנשקפת לנו. כדי שמדינת ישראל תוכל לאיומים שנשקפים לה היום, מחר ועוד שנתיים – צריך לגייס הרבה יותר, והבית הזה צריך להתגייס למטרה הזאת. תודה רבה.
522 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.