קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, יושב-ראש הישיבה, תודה, כנסת. מי אנחנו כשהם שם? הפקרת החטופים והחטופות ואי-הבאה לעסקה, עסקה עכשיו, מכלות אותנו. זה מכלה אותנו, את החברה הישראלית, את צלם האומה הזאת מבפנים.
אני רואה את המשפחות יום-יום, בכל זמן שהן כאן, בהצהרות, בהפגנות. הן לא רק קמלות תחת אסונן האישי הקשה, אלא תחת אסוננו כולנו, תחת תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית בכל דבר שהיה לפני כן קדוש ומקודש. אני רוצה לומר שכשאני רואה את הדברים הקשים שמטיחים במשפחות החטופים והחטופות, גם בבית הזה, אני יודעת שהשבתם היא לא רק למען הצלת החיים, פדיון השבויים, המצווה החשובה ביותר – היא למען הצלת ישראל והמקום הזה. התהליך הנורא הזה שעובר עלינו כשאנחנו ממשיכים להפקיר יום אחרי יום מכלה אותנו, פוגע בנו. כשאני רואה את המשפחות מדברות ומפצירות בנו, אני יודעת שהן גם מנסות להציל אותנו ולא רק את האחים והאחיות שלנו.
אז אני רוצה רגע לשלוח אותנו בחזרה למה שקרה לפני כשבוע וחצי: חילוץ ארבעה חטופים וחטופות במבצע הירואי שעוד ידובר עליו בהיסטוריה של המקום הזה. איזו שמחה רגעית הייתה לעם הזה, אלו רגעי המזור שעלינו להיאחז בהם ולזכור שזה מה שבונה אותנו כעם, כחברה, כאומה סולידרית. הרגע הזה שבו האחים והאחיות שלנו חוזרים אלינו הוא הרגע שמסמל את ערכי המקום הזה – קדושת החיים על פני הכול, ערבות הדדית לכל אזרח ואזרחית כאן. זו ישראל של התקומה, זו ישראל של התקווה, ואליה אנחנו צריכים לשאוף ולחתור. לכן אומה חפצת חיים – חפצת חיים – חייבת עסקה, חייבת להשיב את האחים והאחיות שלנו לכאן עכשיו. תודה.
241 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.