חזית המלחמה בצפון והמחירים חסרי התקדים לאזרחים

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני כמה ימים הייתי בפיקוד צפון עם כוחותינו מול חיזבאללה, וימים אחדים קודם לכן הייתי בפיקוד דרום עם כוחותינו מול רפיח. ראיתי את הרוח האיתנה של המפקדים והחיילים שלנו. ראיתי סגן מפקד אוגדה שאומר לי: אני בן 44, יש לי עסק שמתפורר, יש לי בן שקשה לו, ואני אומר לך, ראש הממשלה – לך עד הסוף. אל תקשיב לקולות האלה, לך עד הסוף.

את זה אני שומע מהחיילים, את זה אני שומע מהקצינים. איזו עוצמה, איזו דבקות במשימה.

ראיתי את הנחישות שלהם להשלים את המשימה, להשיג ניצחון על חמאס, להשיב את כל חטופינו, להבטיח שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל, ולהחזיר את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם. אלה היו ונשארו המשימות שלנו.

אני שומע את הקולות שכופרים בצורך וכופרים באפשרות להשיג ניצחון.

תכף תשמע – אז אני מבקש להבהיר: הניצחון היה ונשאר יעד מרכזי שלנו. אני שומע כאן ובאולפנים את קולות הדכדוך שמבטלים זאת, שאומרים, כל הזמן חוזרים ואומרים: אין אפשרות לנצח – כל מיני גנרלים לשעבר שהופכים להיות פרשנים בהווה, כל מיני פוליטיקאים שהציבור דחה. אז אזרחי ישראל, אם אתם רוצים חולשה, דכדוך, כניעה, תקשיבו לאולפנים, אבל אם אתם רוצים עוצמה, רוח וניצחון, תקשיבו ללוחמים. אני מצדיע ללוחמים הגיבורים שלנו.

אני מחבק את המשפחות השכולות – –

– – אני מאחל החלמה מהירה לפצועינו, ואני מחבק את משפחות החטופים.

שמעתי כאן שאני לא נפגש איתן; נפגשתי איתן עשרות פעמים. הבוקר שוב נפגשתי עם המשפחות של חטופינו, שוב – לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה – עם המשפחות היקרות של החיילות היקרות שלנו. לפני כמה ימים צפינו בכאב עמוק בסרטון מזעזע שמתעד את חטיפת החיילות הנפלאות שלנו, והלב נקרע.

הלב נקרע מן הסיפור האישי, לא רק של החטופות הללו – של כל החטופים והחטופות ושל כל המשפחות שלהם. הם תמיד בליבנו והם תמיד בראש מעיינינו.

היום, כשנפגשתי איתן, הסתכלתי עליהן בעיניים והן הסתכלו לי בעיניים, והבטחתי להן שאני לא ארפה מן המאמץ להשיב את כולם הביתה – את החיים ואת החללים, עד האחרון שבהם.

אני מצדיע לחיילינו ולמפקדינו, שמסכנים את חייהם גם עכשיו כדי לאתר את החטופים, לחלץ אותם ולהביאם חזרה לישראל. אני דוחה מכול וכול את השקר הנתעב כאילו אני לא נותן לצוות המשא ומתן את המנדט שהוא מבקש ולא נענה לבקשות שלו. אז דעו לכם, מסוף דצמבר ועד עכשיו – ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי – קיבלתי אליי חמש פניות של צוות המשא ומתן להרחיב את המנדט, להגמיש את התנאים, ואני אישרתי את כל ההצעות, נעניתי לכל הבקשות, עד כדי כך שמדינאים מוכרים לכם, שאינם ידועים בדיוק כחובבי הממשלה הזאת, לא תומכים נלהבים שלי, אמרו שהלכנו כברת דרך משמעותית מאוד, השתמשו אפילו במילים הרבה יותר מרחיקות לכת. הם אמרו עוד דבר: שסנוואר הוא המכשול, ולא רק המכשול – המכשול היחיד לשחרור החטופים.

והתדריכים השקריים הללו, שחוזרים על עצמם ערב-ערב, חוזרים על עצמם גם היום פה, פה, בדוכן הזה, שאנחנו המכשול, הם ספין שקרי שלא רק שפוגע במשפחות – זה ברור, ליבי איתם – הוא עושה דבר הרבה יותר גרוע: הוא מרחיק את השחרור, הוא פוגע במשא ומתן, כי במקום שהלחץ יהיה מופנה כלפי סנוואר, שבמרתפים שלו מוחזקים החטופים והחטופות, הוא מופנה כלפי ממשלת ישראל. ישראל מתבקשת שוב ושוב לעשות עוד ויתור ועוד ויתור ועוד ויתור. אז מדוע שסנוואר ייכנס ללחץ? הוא יושב בבונקר שלו, מחכך את ידיו בהנאה ושמח שעושים בשבילו את העבודה.

חברי הכנסת, אזרחי ישראל, את הלחץ צריך להפעיל בכיוון הנגדי, נגד חמאס. ואנחנו עושים זאת. אנחנו נלחמים בעוצמה בצפון הרצועה, במרכז הרצועה, בדרום הרצועה, ברפיח. ברפיח כבר פינינו כמיליון תושבים בלתי מעורבים, ולמרות המאמץ העליון שלנו שלא לפגוע בבלתי מעורבים, קרתה לצערנו אמש תקלה טרגית. אנחנו חוקרים את המקרה, ואנחנו נסיק את המסקנות, כי זו המדיניות שלנו. הלחץ שמופנה – – –

חברי הכנסת, אצלנו כל בלתי מעורב שנפגע זו טרגדיה; אצל חמאס זו אסטרטגיה. זה כל ההבדל. הלחץ שמופנה מבית ומבחוץ כלפי ממשלת ישראל, שנלחמת בכל כוחה להחזיר את החטופים, רק מקשיח את עמדותיו של סנוואר, שדורש מישראל תנאי כניעה שמסכנים את קיומה, ולכן אנחנו לא יכולים להסכים להם.

אני מבקש להבהיר: אני לא מוכן להיכנע ולהתקפל. אני לא מוכן לסיים את המלחמה לפני השלמת כל יעדיה. גיבורינו לא נפלו לשווא. אם ניכנע, הטבח, האונס והרצח של 7 באוקטובר יחזרו על עצמם שוב ושוב ושוב, בדיוק כפי שחמאס הבטיח. אם ניכנע, לא נחזיר את כל חטופינו. אם ניכנע, ניתן ניצחון אדיר לטרור, ניצחון אדיר לאיראן, לכל ציר הרשע הזה, לכל מבקשי נפשנו. מי שאומר שהוא מתייאש, מי שהוא אומר שהוא לא מוכן ולא יכול לעמוד בלחץ, שיחזור להרים דגל שחור; בעצם, שירים דגל לבן של כניעה. אני לא אניף דגל כזה. אני אמשיך להילחם עד שנניף את דגל הניצחון. לפיד וחבריו – – –

לפיד וחבריו אומרים כאן, ושמעתי את זה גם מאחרים – אומרים: קבל החלטות. אני מקבל החלטות, אבל לא את ההחלטות שהם רוצים שנקבל.

לפיד הרי צריך יותר מכל אחד אחר, להבין יותר מכולם את המשמעות של ויתור לטרור. אתה הרי ויתרת לחיזבאללה בהסכם הגז המופקר ואמרת, אני מצטט: "זה ירחיק את העימות עם חיזבאללה".

טוב, ראינו, ראינו את מה זה הביא. כמה זה הרחיק.

לפיד וחבריו פה, על הדוכן וגם באולם, לא מעלים בדעתם שיש אפשרות לקבל החלטות בניגוד ללחצים מבחוץ. לוחצים עלינו – הקהילה הבין-לאומית, אמריקה – לוחצים עלינו מכל העולם. איך אפשר להתנגד? הם לחצו עלינו. אל תיכנסו קרקעית – נכנסנו; אל תיכנסו לשיפא – נכנסנו; אל תיכנסו לח'אן יונס – נכנסנו; אל תיכנסו לרפיח – נכנסנו.

יש גם – לפי פרסומים זרים, אומרים שלחצו עלינו גם בעוד איזה עניין קטן, איראן. טוב, לזה אני לא אתייחס, כן?

אני רק אומר לכם, אתם לא מעלים על דעתכם שבעניינים קיומיים אנחנו מקבלים החלטות, החלטות שהן קשות, ומחייבות באמת מנהיגות, לעמוד מול הלחצים. ועכשיו, עכשיו אתם אומרים, אתם אומרים לי כך: קח מנהיגות ותיכנע. קח מנהיגות ותתייאש. אבל אני לא מתייאש. אני לא איכנע.

אני עומד בלחצים מבית ומחוץ, ואני עומד על האינטרסים הלאומיים שלנו מתוך אחריות לאומית. ולכן אני אומר לכם ביושר: אין תחליף לניצחון המוחלט.

יש כאן מאבק בין הרצון הלאומי שלנו להילחם על קיומנו לבין הרצון של אויבינו להשמידנו. אני מאמין ברצון הלאומי שלנו.

אני מאמין שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובעזרת השם, אנחנו מנצחים אותם, וכך יהיה גם הפעם.

חברי הכנסת וחברות הכנסת, עמית בוסקילה, השם ייקום דמה, נרצחה ב-7 באוקטובר במסיבה ברעים. לוחמינו הגיבורים חילצו את גופתה לפני למעלה משבוע והביאו אותה לקבר ישראל. ברגעיה האחרונים עמית שוחחה בטלפון עם דוד שלה שמעון. המילים האחרונות שלה היו "שמע ישראל". אימה אילנה אמרה בעודה יושבת שבעה על בתה: הדבר הכי מוסרי זה למחוק את הרשע הזה מעל פני האדמה. הם הרשע המוחלט, היא אמרה, והילדה שלי, עמית, היא אור, זהב טהור. אכן כך. אלף תובעים בהאג – – –

אלף תובעים בהאג אינם יכולים לעמוד ולו לשנייה אל מול האמת המזוקקת הזו של אילנה בוסקילה, אל מול צדקת דרכנו המוסרית, אל מול הרשע שנשבענו לנצח, ובעזרת השם, אנחנו ננצח אותו. תודה רבה לכם.