תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, לפני שאתחיל, אני חייב רק להתייחס למה שאמר חברי מאיר כהן. באמת כלו כל הקיצין. כלו כל הקיצין לשמוע פעם אחר פעם את עלילת הדם שלכם כאילו רק אתם רוצים את החטופים. כלו כל הקיצין לעמוד פה ולדבר על דשדוש ולדבר על כל הדברים האלה כאשר החיילים שלנו נלחמים. כלו כל הקיצין מהדמורליזציה, מהדוברות הישירה של חמאס שאתם מבצעים מדי יום.
מדי יום אתם מבצעים. מדי יום. תתביישו לכם.
אני אטיף היום ומחר ועד שלא תשנו את דרככם הרעה. עד שלא תפסיקו להיות גיס חמישי, אתם תשמעו את זה. איבדתם לחלוטין את הגבול. איבדתם את הרסן לגמרי.
מה שאמרת זה לגיטימי?
מה שאומר ראש הסיעה שלך יום אחרי יום זה לגיטימי?
הוא לא יהיה ראש הממשלה בחיים. תרשמי: לא יהיה ראש הממשלה בחיים.
בספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק ט', כתוב: "כי מראש צֻרִים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב". אולי בניגוד לנטייה הטבעית לפרש את הפסוק ככזה שמאפשר לנו לא להתחשב בגויים, הרי שרוב המפרשים – שטיינזלץ, "העמק דבר", ואחרים מסבירים שאנחנו הם אלה שלא נחשבים בין העמים, ובמילים אחרות, אנחנו לא חלק ממשפחת העמים. רבי יהודה לייב אשלג, הידוע כ"בעל הסולם", כותב בכתבי הדור האחרון כך: ישראל שנואים מכל האומות, אם מטעם דת, אם מטעם גזע, אם מטעם קפיטליזם, אם מטעם קומוניזם, אם מטעם קוסמופוליטיזם וכו', כי השנאה קודמת לכל הטעמים, אלא שכל אחד פותר את שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו. אירועי האג האחרונים אינם יותר מתזכורת כואבת שאכן איננו חלק ממשפחת העמים, ושהשנאה אלינו באה built-in בהתאם למשנתו של השונא.
אנחנו יכולים להיות צודקים מעבר לכל ספק סביר, לשאת על גבנו את עולה של מערכת משפטית פרוגרסיבית עד כדי טרלול, להעניק יחס אולטרה-אנושי לאויבינו המרים ביותר ולהילחם את מלחמותינו באופן המוסרי בעולם – כל זה לא משנה. יאנסו את בנותינו, יערפו את ראשי התינוקות שלנו, יפתחו אנשים בחיים מלמטה למעלה, יצהירו על כוונתם לרצוח את כולנו פעם אחר פעם – גם זה לא ישנה; חלקנו הוא לא עם משפחת העמים. לאומות העולם זה ברור באופן טבעי ברגש, לנו עדיין לא. הניסיון להיות חלק מעולם נאור, כביכול, רק מדרדר את מצבנו הבין-לאומי. ערכיהם אינם ערכינו, ייעודם שונה משלנו. נרצה או לא, מעולם לא היינו כמוהם ולעולם לא נהיה.
במאמר על דמותה של החברה והמדינה כותב דוד בן-גוריון כך: מדינת ישראל אינה דומה לשאר המדינות בעולם ואין היא רשאית להסתפק בצורכי השעה. אין היא אך ורק מטרה לעצמה אלא גם אמצעי לייעוד ההיסטורי של האומה העברית כולה, ומערכת חוקיה צריכה לשמש את ייעודה של המדינה לא פחות משהיא צריכה לשמש את קיומה של המדינה. ייעוד זה, אפשר להגדירו בשני פסוקים קצרים: א. קיבוץ גלויות; ב. ואהבת לרעך כמוך.
צריך להתעורר על החיים שלנו ולהפסיק לנסות ולהיות מה שאנחנו לא, להפנים ולהתיישר לפי הערכים שלנו והייעוד שלנו, ולא כלפי מה שזר ולא שייך אלינו. מדינת ישראל ניצבת בפני תהליך בנייה מחדש, על כך אין מחלוקת. עלינו החובה לבנות את מדינת הלאום של העם היהודי ככזאת שיכולה לעמוד בפני ייעודה והאתגרים הלא-פשוטים שעומדים בדרך. תודה רבה, אדוני.
489 מילים של חנוך דב מלביצקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.