תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, שמונה חודשים תושבי הצפון מפוזרים להם בכל חלקי הארץ. משפחות שקורסות, שמתפרקות, חסרות אונים לחלוטין ואין אופק. כנראה, כמו שהם שיעממו אותך במשך כל שמונת החודשים האחרונים, הם משעממים אותך גם כעת, כי אתה אפילו לא מסוגל להישיר מבט ולהקשיב לדברים החשובים האלה שאני מביאה בשם תושבי הצפון.
אני באמת תוהה, אדוני ראש הממשלה, איך אפשר לדבר על ניצחון – אני לא מדברת על מוחלט; אני מדברת על ניצחון – כשיש לנו חבל ארץ שלם שהוא מופקר, נטוש, רצועת ביטחון הפוכה בתוך מדינת ישראל. אני מקשיבה לכל אנשי הימין המשיחיים שמדברים על הקמת רצועת ביטחון בעזה, בלבנון. חברים, יש לנו רצועת ביטחון בתוך מדינת ישראל – –
– – אז על איזה ניצחון אנחנו מדברים כאן?
ואתם יודעים מה יותר חמור מכך? שאין אופק. אין אופק. כשתושבי הצפון שואלים מתי הם יחזרו הביתה, אנו לא יודעים לענות להם. אבל שיא השיאים זה כשאתה, ראש הממשלה, אומר: מה יקרה אם הם יישארו מחוץ לבתים עוד כמה חודשים?
אני אגיד לך מה יקרה. האנשים שם נגמרים לאט-לאט. אני הייתי עדה בניחומי אבלים, בהלוויות של אנשים. אנשים קוברים את היקרים להם בחצי שעה שנותנים להם, ככה, מהר מהר, בהיחבא, ובורחים. יושבים שבעה מחוץ לבתים שלהם. אני מסתכלת עליהם ואני רואה את השבר הגדול של האנשים האלה, כולל בני משפחה שלי, שנמצאים כל אחד במקום אחר ולא יודעים מתי הם יחזרו הביתה.
וכשאני מדברת עם שרים, עם חברי כנסת, עם אחרים, הם אומרים לי: נו, אבל מה אפשר לעשות? אז אני אגיד לך מה אפשר לעשות – ואמרתי לך את זה, אדוני ראש הממשלה גם כשישבנו בחדרים הסגורים: תקבעו יעדים, תקבעו תוכנית; תגידו: אם עד לשלב כזה וכזה אנחנו לא מצליחים להחזיר את התושבים הביתה או לייצר תנאים שיאפשרו את החזרה שלהם הביתה, אנחנו נעשה את זה אם במאמץ מלחמתי ואם בכל דרך אחרת. אבל תגדירו.
אל תוותרו על הצפון. איבדתם את הצפון. נסראללה אולי מפגיז את תושבי היישובים, אבל מי שמחסל את הצפון, אדוני ראש הממשלה, זה אתה והממשלה שלך, כי אתם לא מסוגלים להגדיר מתי ואיך אתם תחזירו את תושבי הצפון הביתה.
הדבר הנוסף – – –
עוד משפט, ברשותך, אדוני היושב-ראש.
תוכנית ליום שאחרי מתמהמהת. היום אישרתם תוכנית ואמרתם שתוך 45 יום אתם תביאו אותה לאישור סופי; היישובים שלא מפונים – אדוני היושב-ראש, יש הרבה מאוד יישובים שלא פינו אותם – אף אחד לא מתייחס אליהם. הם שקופים, הם ילדים חורגים לאלוהים. הם מצד אחד לא מפונים, מצד שני הם באזור לחימה, לא יכולים לקיים שגרת חיים כי העיר שלהם, מרכז החיים שלהם, שהוא קריית שמונה, מושבת, וזה נכון גם בגליל המערבי. אין אף אחד בממשלה הזו שזה מעניין אותו.
אני מאוד מקווה שתתעשתו, שתתעוררו ותבינו שאנחנו, כל מדינת ישראל, כיעד אסטרטגי שלנו, צריכים את הצפון שלנו מאוכלס וחזק. תודה רבה.
450 מילים של יפעת שאשא ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.