קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול הבאנו למנוחת עולם את אמיר ירדנאי. אמיר, לוחם באגוז, נפגע בנפשו בצוק איתן. אמיר היה אחראי לפינוי פצועים משדה הקרב, ונפשו לא עמדה בזוועות. במיוחד, כנראה, אחרי אסון הנגמ"ש.
מאחורי הארון צעדו מאות מאנשי המושב, חברים, לוחמים ומשפחה אחת שאיבדה את בנה – איבדה אותו בתהליך ארוך. איבדה אותו, ולעד תלווה אותה התחושה שאולי ניתן היה להציל. מפה אני שולח ניחום וחיזוק למשפחת ירדנאי ולמשפחת נהלל.
הטיפול בהלומי הקרב הוא קשה, אולי הקשה מכל הטיפולים. זו פציעה שלא רואים, וזו פציעה שלפעמים מסתירים. זו פציעה שיכולה לפרוץ מייד, זו מחלה שיכולה לפרוץ אחרי שנים. הטיפול בפציעה מסוג כזה צריך להיות שונה. הטיפול צריך להיות על ידי שיקום, לא זכויות ולא פיצוי. שיקום הנפש. כל חייל, כל לוחם, צריך תוכנית טיפול פרטנית, ייחודית, תפורה לו ולאישיות שלו. היא צריכה לשים לה יעד של החזרה לחברה, חזרה לעבודה, חזרה לחיי משפחה. זה ליווי צמוד של מי שיודע מתי הלוחם יתפרק ומה צריך לעשות בשביל להרים אותו. זה שונה מכל פציעה אחרת. הטיפול צריך להיות אחר, צריך להיות שונה.
אנחנו בכנסת מנסים כבר זמן רב להביא לשינוי באגף השיקום, שינוי שיטיב את הטיפול. ניסינו – נכשלנו. במידה מסוימת האשמה גם בנו. אסור לנו להרים ידיים. במלחמה של היום יהיו לצערי מקרים רבים. אני הצעתי להקים אגף נפרד במשרד הביטחון, שמתמחה בטיפול ובשיקום של הלומי הקרב, ואני לא מתכוון להרפות. אני חייב את זה לאמיר, אני חייב את זה להורים, אני חייב את זה להלומי הקרב ולמשפחות שלהם. יעלה כמה שיעלה, זאת חובתנו. אם יש כסף למה שמחלקים פה היום, יש כסף גם ללוחמים שלנו שנפשם נפצעה וחייהם נהרסו. תודה.
262 מילים של רם בן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.