קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חברי הכנסת, אני רוצה בשם כולנו להעלות על נס בדקות הקרובות את האליטה החדשה של מדינת ישראל, את גיבורי התרבות של העת החדשה – את המילואימניקים. את משרתי המילואים שעזבו הכול, עזבו משפחה וילדים ועסקים, ובמשך חודשים מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, במובן הפשוט ביותר של המילה. באחדות, ברעות שרק שדה הקרב יודע לחולל, בנחישות, באמונה, בהקרבה, בהתמדה, מביאים לנו, בעזרת השם, את הניצחון, מחזירים לנו את הביטחון, את הגאווה הלאומית, את הכבוד הלאומי, את הרוח, את הכוחות העצומים שיש בעם שלנו. והאמת היא, בוא נודה על האמת, מיקי, כמעט שכחנו שיש בנו. התעסקנו בכל כך הרבה דברים שוליים בשנים האחרונות. ובאים הגיבורים האלה ואומרים, חברים, תסתכלו במראה, תראו איזה עם, איזה איכויות, איזה עוצמות, איזו הקרבה, איזו ערבות הדדית, איזו לכידות. ובני המשפחות שלהם – הרי אף מילואימניק כזה לא מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בלי התמיכה של האישה, של הילדים, של ההורים, של כל הסביבה. זה דבר שאי-אפשר לתאר אותו.
ואני חושב שכולנו, כולנו כחברה – תראה, זה אירוע מוסרי, נורמטיבי – אנחנו חייבים לשנות את סדרי העדיפות ולשים את המילואימניקים בראש. אנחנו עושים את זה, אגב, גם בתקציב הזה. השקנו תוכנית, אתם יודעים את זה, של 9 מיליארד שקלים מעבר לתגמולי המילואים הרגילים. אמרתי ביום הראשון – זה היתד, אני תוקע אותו. שאלו אותי, מאיפה תביא את הכסף? זה היתד, זה הבריח התיכון שסביבו כל התקציב הזה מסתובב. ויש שם מענקים למילואימניקים ולבני המשפחות שלהם, ויש שם הגנה על התעסוקה שלהם, ויש שם מעטפת אדירה לעצמאים שביניהם, ויש שם טיפולים למשפחות שלהם, ויש שם ימי חופשה, ויש שם הנחות והטבות, ואנחנו נעמיק אותם עוד ועוד ועוד.
אני ביקשתי אצלי במשרד למפות את כל ההטבות שכל חלקי האוכלוסייה מקבלים. מה שמקבלים נכים וקשישים ועולים – אין הטבה שלא יקבל מילואימניק. היה שלב מסוים שעשינו על זה אצלי דיונים בהנהלת המשרד – דיברנו על הנחות בארנונה. אמרו לי, תשמע, השר, עזוב, חבל, ביורוקרטיה – תגיד כמה כסף זה עולה. רצית לתת מענק של 2,000? תן 2,500 בחודש. אמרתי להם, תראו, זה מזכיר לי בעל שיבוא לאשתו בתחילת שנה, ייתן לה 1,000 שקל – קחי, תחשבי שקניתי לך 50 זרי פרחים. לא. אנחנו צריכים את ההוקרה, לא רק את הכסף. אנחנו רוצים שמשרתי המילואים והמשפחות שלהם, בכל מקום שהם הולכים יגידו להם – זה כמו בארצות-הברית – thank you for your service. נכון? היכנס, מסלול ירוק. תעבור בתור, הנחה, הטבה, פטור – בכל מקום שבו המילואימניקים ילכו – נצדיע להם. נגיד להם, אתם עכשיו הגיבורים החדשים שלנו; אתם האליטה החדשה שלנו; אתם המודל לחיקוי; אתם מקור ההשראה לכולנו.
והמילואימניקים האלה מבקשים מאיתנו שני דברים: הם מבקשים מאיתנו ניצחון, ללכת עד הסוף; והם מבקשים מאיתנו אחדות. הם מבקשים מאיתנו אחדות.
הם מבקשים מאיתנו, איך נאמר, שהחשמל הזה, הערבות החזקה כל כך, המחויבות, האחד בשביל כולם, היכולת למסור את הנפש, האחד כדי להציל את השני, בלי – אתה יודע, מיקי, זה אולי טוב שלובשים קסדות, אז לא רואים אם יש כיפה, אין כיפה, יש פאות, אין פאות, מאיפה באת. כולם נראים אותו דבר, לבושים אותו דבר, עם אותה קסדה על הראש, מחזיקים את אותו רובה, נלחמים באותו אויב משותף. אחים. אחים. והם לא רוצים לצאת מהאינקובטור הזה ולפגוש שיח של 6 באוקטובר. הם מבינים שיש ויכוחים, וזה בסדר, ויש דעות שונות. כולם רוצים טוב, וכל אחד חושב שמשהו אחר הוא טוב. וזה הכי לגיטימי בעולם. אבל הם רוצים לראות אותנו מנהלים את זה אחרת. הם רוצים לראות אותנו כאן, חברי הכנסת, הם רוצים לראות את האולפנים, הם רוצים לראות את הרשתות החברתיות. הם לא רוצים לצאת, אמרתי, מהאינקובטור הנפלא הזה של שדה הקרב – מה נפלא? קשה, מאתגר, אבל כן, בהקשר הזה, המצרף כל כך, המחבר כל כך – ולראות מלחמות יהודים של 6 באוקטובר. אסור.
אז אנחנו עוטפים אותם ומוקירים אותם ומתגמלים אותם, ומוודאים שלא יהיו להם דאגות כלכליות. כן, אני יודע שיש קשיים ביורוקרטיים ביישום. אני מתחייב להפוך כל אבן עם משרד הביטחון, עם הקרן במשרד הביטחון, עם מס רכוש, עם כל השחקנים הרלוונטיים, עם ביטוח לאומי, עם בנק ישראל – כדי לוודא שאנחנו פותרים את כל הביורוקרטיות, וזה קורה מהר, מהר.
הייתי הבוקר בסיור במוקד של רשות המיסים. אמרתי להם, תראו, אתם עושים עבודת קודש מצוינת ועוזרים לכולם – אבל מילואימניקים בראש. צלצל מילואימניק? אתם לא עוזבים אותו. כתוב לכם שם, טלפון – אתם מדברים עם אשתו ועם רואת החשבון שלו ועם החוליה הרלוונטית במס ההכנסה ובביטוח לאומי, ואתם חוזרים ואומרים לו: פתרנו לך את הבעיה, הינה, הכסף בחשבון. זה התפקיד שלנו, זאת המחויבות שלנו.
אז אנחנו עוטפים אותם ומוקירים אותם ושמים אותם בראש, וזה שדר. מי שתורם, מי שמקריב – אנחנו בשבילו, ואנחנו מגבים אותם עד הניצחון, ואנחנו מאוחדים, ביחד. כן, גם עם הדעות השונות, עם הגישות השונות, עם העמדות השונות, אנחנו אחים. ואנחנו מאוחדים ואנחנו מתווכחים אחרת, ואנחנו אוהבים, וכן, אנחנו נלך עד סוף העולם להציל כל יהודי וכל ישראלי באשר הוא, כי אנחנו אחים. זה האתוס המכונן. אסור, אסור לאבד את המצפון בעניין הזה. אסור לאבד את המצפן בעניין הזה. אנחנו חייבים להיות ראויים למאמצים, להקרבה, ובואו נאמר את האמת – להיות ראויים גם לקורבנות, למחיר הענק הזה. אנחנו חייבים להיות ראויים. תודה.
823 מילים של בצלאל סמוטריץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.