ציון יום הבטיחות בדרכים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מציינים את יום הבטיחות בדרכים. אני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר בסביבתו הקרובה וחווה אובדן. אני יכול לספר שבסביבתי הקרובה מאוד שתי בנותיי חוו אובדן של חברה בכיתה א' בשני מקרים שונים בירידה מהאוטובוס, ואין מילים לתאר את הכאב ואת העוצמה. אני מדבר על שני מקרים שונים בתקופות. אוטובוס, ילדה בכיתה א'. אני אישית, כבר הזכרתי פעם בעבר, איבדתי את אבי בהיותי בן 12 וחצי בתאונת דרכים, והתחושה היא לא אחת – ושוחחתי על זה לא מעט עם חברי, שעושה עבודה לתפארת, חבר הכנסת בועז טופורובסקי, שלקח את זה כמשימה ראשונה, וזה העלאת המודעות לסוגיה הזאת, קודם כול. זה לא פשוט, כנראה, כי אם זה היה פשוט כנראה שזה כבר היה קורה. היכולת להחזיק את הנושא הזה במדינה עם סדר-יום כל כך אינטנסיבי כמו שלנו, עם העבודה הכל-כך סיזיפית שהמלחמה בתאונות הדרכים דורשת, זה קשה מאוד.

אני רוצה לדבר כאן על שלושה אתגרים. אני לא אומר שהם שלושת האתגרים הכי חשובים, רק נראה לי שהם שלוש נקודות משמעותיות. הראשונה שבהן זו סוגיית המודעות, השנייה זו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לתת עליה איזו נקודת מבט, והשלישית זו סוגיית החינוך.

כמו שאמרתי, סוגיית המודעות היא קריטית, היא דרמטית, והדוגמה של חברנו, של בועז טופורובסקי, היא דוגמה שנדרשת מאיתנו כאנשי ציבור, דוגמה שנדרשת ממחנכים, דוגמה שנדרשת מכל הגורמים, מאנשי תקשורת: לעסוק ולדון בעניין הזה. אני רוצה להגיד, בעקבות הדיון שהיה לנו היום, עוד משפט אחד. אנחנו צריכים להציב את זה כיעד, כיעד מתמטי: כך וכך הרוגים, להפחית בכך וכך עשרות הרוגים לשנה הבאה. זו צריכה להיות השורה התחתונה. יעד מתמטי, שידקלמו את זה כולם.

בהקשר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בעקבות הדיון שהיה הבוקר חשבתי לא מעט על תפקידה. אני קצת מרגיש שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מתנהגת כמו עמותה או ארגון חוץ-פרלמנטרי. זו לא עמותת אור ירוק, שעשתה עבודה נפלאה, אבל אני מצפה שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תהיה גוף מחולל, מתכלל, חזק, עם שיניים, שזה מה שהוא יעשה. ואני אמרתי שכן, צריכה להיות ועדה בכנסת, ובעזרת השם היא תקום, בראשותו של בועז, והיא צריכה לזמן אחת לחודש לפחות ולדון כל הזמן, כל הזמן בסוגיה הזאת, עד שנמצא פטנט אחר יותר טוב. לי אין רעיון אחר יותר טוב, אבל אני מרגיש שזאת עבודה סיזיפית וצריך לעשות את זה.

הסוגיה השלישית היא סוגיית החינוך. הילדים של כולנו מתבגרים ואז אנחנו שולחים את כולם, מה שנקרא, ללמוד נהיגה. אנחנו באמת שולחים אותם לעבור טסט. יש את הגמרא שאומרת שחייב אדם ללמד את בנו תורה, להשיאו אישה, ויש אומרים אף להשיטו במים, ללמדו שחייה. אני חושב שאם הגמרא הייתה נכתבת בימינו, אם מותר לי לומר, בתור הקטן, היא הייתה אומרת ללמד את בנו לנהוג, זהירות בדרכים. ואני מקפיד לדבר עם המורים לנהיגה של הבנים והבנות שלי לפני ובאמצע ותוך כדי, ואני מדגיש להם שזו המשימה, זה מה שחשוב לי. וכשאנחנו מדברים על חינוך אני יכול דווקא לתת דוגמה מהצבא, מהחוויה שאני עברתי בצבא בתור מפקד שנים רבות. התובנות שאתה מפתח בעניין הזה, בתרבות הארגונית שנוצרה בצבא סביב הנושא של נהיגה, ולא בקטע של הפקודות אלא בקטע של המודעות – למזג האוויר, לנסיעה בשעות חמות, לשעות שינה – –

– – לכל הדברים הללו, יש לזה משמעות מצילת חיים. הרבה פעמים אני שואל את עצמי איך אני יכול להנחיל את הדבר הכל-כך פשוט הזה, לכאורה, גם לילדים שלי, לדור הבא.

משפט אחרון. אני חושב שאם הייתי שרת החינוך היום, אם הייתי במקומה, אז הייתי קובע – וראיתי ששרת התחבורה כן מקדמת כיוון כזה – הייתי קובע לפחות יחידת לימוד אחת שתעסוק בנושא בטיחות בדרכים. תודה רבה.