ציון יום הבטיחות בדרכים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי וחברות הכנסת, 302 הרוגים מתחילת השנה, 34,612 הרוגים מקום המדינה, מתוכם 5,173 ילדים. אני אשמח אם כמה שניות אני פשוט אהיה בשקט. אם אתם תרצו, תחשבו על המספרים האלה.

אדוני היושב-ראש, אתה גם היית יושב-ראש ועדת הכלכלה ומינית אותי, עוד כשהייתי באופוזיציה, ליושב-ראש ועדת המשנה לבטיחות בדרכים, מתוך הבנה – ודרך אגב, בהערכה הדדית מאוד גדולה, יש לי הערכה מאוד גדולה כלפיך.

מתוך הבנה שבנושא של בטיחות בדרכים זה לא משנה מאיפה אתה מגיע – מאיזו מפלגה, מאיזה מקום, מאיזה גיל או מאיזו תפיסת עולם; זה לא משנה אם אתה חרדי, ערבי, דרוזי, יהודי, מוסלמי, נוצרי, צפוני, דרומי, מהמרכז. כשמת מישהו שחשוב לך, בין אם זה בן, בת, אח, אחות, סבא, סבתא, דוד, חבר, מכר, זו דקירה בלב שאני לא מאחל לאף אחד לחוות. זה מוות כל כך מיותר. אפילו אי-אפשר לבוא ולהגיד על הקבר – לעצמך, לאלוהים, לחברים – שהם מתו על קידוש השם, מתו למען המדינה. אין סיבה למוות, זה מוות ללא תכלית.

האנשים, המשפחות השכולות – אתמול היה לנו טקס לקורבנות תאונות הדרכים – המשפחות השכולות תופסות את עצמן יום אחד בלי אהובן או אהובתן, ומנסות להבין למה ומחפשות תכלית. וכל פעם שחושבים על זה ומקבלים את הדקירה בלב, את ההתכווצות הזאת, רוצים למצוא סיבה למה ומה אפשר לעשות. גיליתי שהמון המון משפחות – מהיכרותי, לצערי, עם המון המון משפחות – מנסות לעשות מעשה, לעשות טוב לסביבתן: או להשפיע כדי שאף אחד אחר לא יחווה את האובדן הזה או אולי לעשות דברים שהיו חשובים לאותו אהוב או אהובה שנהרגו בתאונות דרכים. במקרה שלי, עד היום יש ספרייה על שם אחותי ועוד כל מיני פעולות כאלה ואחרות שההורים שלי עשו.

אני חושב שאצלי חלק גדול מהאובדן הביא לכך שהשליחות הציבורית המרכזית שלי זה הנושא של תאונות הדרכים כי כל כך הרבה אנשים נהרגו בדרכים, כמו שאמרנו, נהרגו סתם – יותר ממלחמות ישראל, כמעט כמו מלחמות ישראל וכל נפטרי הקורונה ביחד. אם פרומיל, פרומיל מהיחס שאנחנו משקיעים בביטחון ישראל או אפילו במלחמה בקורונה, היינו משקיעים בבטיחות בדרכים' הכול היה נראה אחרת. היו ילדים שלא היו מתים סתם, היו נהגים שיכורים שלא היו זזים עם הרכב כי לא היה מתאפשר להם. היינו חיים את הקשיים, את המצוקות, ונלחמים כל הזמן למצוא פתרונות. לצערי גם היום אני לא מרגיש שאצל נבחרי הציבור זה מספיק גבוה – ואני לוקח את האחריות גם עליי – בסדר העדיפויות. ולכן אנחנו צריכים כל הזמן לבוא ולהזכיר, ולא לוותר, ולהילחם על כל תשומת לב, על כל שקל, על כל קבלת החלטות, על כל בחירת סדרי עדיפויות, בשביל להציל אנשים בדרכים. אנחנו יודעים – כמה זמן עוד נשאר לי? אני לא רואה בגילי.

אנחנו יודעים שהנושא של תאונות הדרכים זה נושא הוליסטי, זה נושא שדורש טיפול מורכב, גם של שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, גם של הרלב"ד, גם של משרד החינוך, גם של משרד ביטחון הפנים, גם של משרד המשפטים. היום היו לנו כמה דיונים בוועדות בנושאים האלה, וכל הזמן אמרנו שדרושים מנהיג או מנהיגה שיבואו ויתכללו את כל הנושא הזה, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד: זה לא אני אשם, זה הוא אשם – ואז, עם אותה אמירה, גם לישון טוב בלילה. אנחנו רוצים להיות אלה שמזכירים לכל אחד מאלה שיש להם את האחריות שהם לא יכולים לישון טוב בלילה, כי כשהם ישנים טוב בלילה מישהו עולה על אוטו או אופנוע, עושה מעשה שאסור לעשות, וזה כמו שמישהו ייקח אקדח ויירה ללא הבחנה בכבישים.

אני כאן גאה להגיד שאת כל הכספים הקואליציוניים שעלה בידי להשיג הפניתי למאבק בבטיחות הדרכים. בלי קשר לכספים הקואליציוניים, הפנינו 40 מיליון שקל, בתמיכת שרת התחבורה – שהיום הציגה תוכנית יפה ומכובדת למלחמה בתאונות הדרכים – למעקות בטיחות לרוכבי אופנוע; 20 מיליון שקל להגברת הבטיחות בקרבת מוסדות החינוך. אנחנו נביא את הכסף לרלב"ד, ועם הרלב"ד נפנה את זה לעיריות וליישובים – – –

לא רק, גם למתחמי "נשק וסע", אבל לכל מה שקורה מסביב למוסדות. מה שאנחנו גילינו הוא שערים שהן חלשות יותר סוציו-אקונומית לא יכלו אף פעם לנצל תקציבים כאלה, כי דרשו דרישת מצ'ינג. אז חלק מההישג הוא שאנחנו נגיע אליהם בלי צורך להשיג מצ'ינג.

אני רק אסיים, ברשותך, במשפט אחרון: עוד 10 מיליון שקל למשטרת התנועה להגברת האכיפה. היום גם הצהרנו עם הממונה על הביטוח שאנשים שיעשו תאונה כשהם הרבה מעל הרף של השכרות – זה כאילו הם לקחו נשק וירו בו – לא יהיה להם כיסוי ביטוחי. אנחנו הסטנו תקציבים, בתמיכת שרת התחבורה ובעזרה של יושב-ראש ועדת הכלכלה, וקנסות מנתיבי התחבורה הציבורית, חלקם ילכו לשיפור הבטיחות הדרכים, ועוד מעקות בטיחות ועוד ועוד.

נגמר לי הזמן. מה שאני אומר: אנחנו בכיוון טוב אבל שלרגע לא נחשוב שזה מספיק. יש לנו עוד המון מה לעשות. יש לנו עוד המון חיים להציל, וזו המשימה של כולנו. תודה.