קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מתחת לרדאר חלפה בימים האחרונים סנסציה רצינית שמתנהלת מחוץ לאזור העניין של רוב הישראלים. "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים" – אבל בכל זאת מתקציביהם אנחנו מתפרנסים.
האדמו"ר מגור, יעקב אריה אלתר, מנהיג החסידות הגדולה בישראל והמנהיג הרוחני של ח"כ גולדקנופ, נסע לגייס כספים בעקבות הגזרות, גזרות שאומרות שאין השתמטות מגיוס וגם אין תקציבים. הרב נסע לאסוף תרומות בקהילות היהודיות בחו"ל כי מדינת ישראל עוצרת את מקור הכספים, צריך מקור אחר. האדמו"ר הגיע לניו יורק במטוסו ובשידוכו של הגביר יואלי לנדא, איש עסקים חרדי שעשה את כספו מבתי אבות באזור. לנדא העמיד לרשות האדמו"ר כאמור גם את מטוסו, אבל הפקיד בידו מכתב בן חמישה עמודים. היות שרוב הציבור לא טרח לקרוא, אני טרחתי, אז אני אתקצר לכם. אומר הנדבן לאדמו"ר מגור ככה: לכאוב על הטיפשות בדבר, הם נעשים נצרכים ושנורר'ס – מבקשי נדבות – אצל הכופרים. למה אתם מבקשים כסף מהציונים? אתם הרי לא מתגייסים, אתם לא רוצים לקחת חלק בציונות, אז למה אתם לא עוזרים לעצמכם? למה אתם לא מתפרנסים? למה אתם צריכים את הציונים בשביל ללמוד תורה?
אמשיך לצטט: ראשי המדינה – אומר אדון הנדבן לנדא – התחילו לגלות טלפיהם החוצה – מי שמכיר, זה לקוח ממשל על החזיר – ודורשים תמורה תחת הממון אשר הם נותנים – נכון, ינון? פיקוח שלהם במוסדות החינוך. וביותר התגלתה הבושה בכל עניין הגיוס. כל השאיפה שלהם היא רק למצוא חוק של רע במיעוטו – הכול בכדי לחזור ולקבל כסף מהמדינה. ובשביל הכסף הם משכנעים את עצמם שזו לא עבירה גדולה ללכת לצבא. כך כותב לנדא. התלות החרדית בישראל בכסף ממשלתי, מביכה, על פי העיניים האמריקאיות בניו יורק, ממי שיודע שבשביל כסף צריך לעבוד. לנדא אומר שההסתמכות הכלכלית על המדינה מייצרת תמריץ נמוך לרבנים של הקהילות להחזיק את מוסדות החינוך. לסיום, אומר לנדא, התלות הכלכלית של החרדים במדינה מביאה לכך שהם מסכימים לקבל פשרות רוחניות רק בשביל לקבל כסף לישיבות. מה שנקרא, אמרנו לכם. האמת, הוא די צודק, חבר'ה.
תם עידן הפראייריות. אין רק לקחת. זה אבסורדי. אי-אפשר אפס חובות ורק זכויות. אי-אפשר לא להתגייס אבל לבקש תקציבים מהציונים. אי-אפשר לא לעבוד אבל כן להאמין בתוצרים של העבודה של מישהו אחר. זה לא הולך ככה. אני חושב שלנדא טועה – צריך גם להתגייס וגם לעבוד. אבל עד אז לפחות תבחרו צד – תקשיבו ללנדא, תהיו הוגנים. משלמי המיסים בישראל הם לא הפריץ, ותקציבי המדינה הם לא עץ כסף בלתי נדלה. אם בחוקותיהם אין אנו מתחשבים, אז עד הסוף. תודה.
395 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.