כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, 633 ימים למלחמה, 633 ימים של כאב, של שכול ושל פינוי; שבועיים של תקווה, של אחדות, של עם שעבד כאריה. עמדנו כעם לביא – מאוחדים, חזקים, נחושים. אבל זה לא החזיק מעמד. הממשלה חזרה לסורה, כרגיל – לחוקי ההשתמטות, לשחיתות, להפיכה המשטרית, לריב עם התקשורת ולשכוח מהאזרחים. במקום לדאוג למפונים, דואגים לתקציבים קואליציוניים; במקום לטפל ביוקר המחיה, מחלקים משרות וסגני שרים; במקום לעסוק בעיקר – בהשבת החטופים – פשוט שותקים. אז די, די, אי-אפשר להמשיך כך. הציבור הזה נתן את הלב, נתן את הבית, עמד בגבורה. הגיע הזמן שגם הממשלה תעמוד באחריות שלה.
הייתי אומרת, אחרי מבצע שבו עמדנו כעם לביא, הגיע הזמן למבצע לישי לביא מירן – להשיב את עמרי ואת כל החטופים והחטופה הביתה. אני רוצה לומר לכם, אנחנו לא נוותר, לא נשלים עם ההשתמטות ולא עם ההפקרה ולא עם השתיקה. אנחנו כאן בשביל להזכיר: העם הזה ראוי ליותר, ואנחנו כאן כדי שהוא יקבל יותר. אתם, ממשלת ישראל, שמנצלים את התקופה החצי-נחמדה שהייתה לנו במקום לקחת אותה לדברים הטובים ולהגיד שיש פה עם חזק, מאוחד – אבל מה? לקח לכם ממש שבועיים, שבועיים לסיים את האירוע הזה, ושוב לגרום למפח נפש לאזרחי מדינת ישראל.
די, עייפתם, הגיע הזמן שתלכו הביתה.
197 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.