אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, דברים קשים ונוראים קורים במדינה שלנו. אנחנו רואים חבורות של טרוריסטים יהודים עושים שמות למול חיילי צה"ל במחנות צה"ל; אנחנו רואים את הצביעות של הממשלה הזאת ושל חברי הממשלה, של חברי הקואליציה, שנזכרים לגנות בקול לא חזק את מה שקורה כשהם מגיעים לחיילי צה"ל. אבל אני אגיד לכם מה הצביעות. הצביעות היא שכבר תקופה ארוכה מאוד החבר'ה האלה מסתובבים ביהודה ושומרון, שורפים בתים של פלסטינים, שורפים בתים, מכוניות, של משפחות, מרביצים, מגרשים, שופכים מים של העדרים, ואף אחד לא אומר מילה. אף אחד לא אומר מילה. לא מגנים. אתם יודעים מה? לא רק בקואליציה. בכלל, כולנו שותקים. למה? כי זה ערבים. למה? כי זה מותר. אני לא שותק, חבריי לא שותקים, אבל הממשלה שותקת. אף אחד לא מדבר על זה. מתי נזכרים לדבר? כשאותם פורעים, אותם טרוריסטים, מפנים את זה כלפי חיילים ישראלים, שזה דבר איום ונורא באמת, אבל זה לא מתחיל שם.
מי שחושב שהוא יבטל את המעצרים המינהליים, מי שחושב שהוא ישתוק כשזה קורה מול ערבים – שלא יתפלא כשזה מגיע לחיילי צה"ל; שלא יתפלא כשזה יגיע לטורעאן; שלא יתפלא כשזה יגיע לכל מקום בארץ. מפני שטרוריסט הוא טרוריסט הוא טרוריסט. אם הוא יודע לעשות את זה כלפי ערבים, הוא יעשה את זה גם כלפי חיילים. ואם הוא עושה את זה כלפי חיילים, הוא יעשה את זה בסוף כלפי אזרחים שלא מוצאים חן בעיניו. זה המצב. אתם נותנים לזה לגיטימציה, ואתם תשלמו על זה מחיר כבד. תודה.
234 מילים של רם בן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.