יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים כאן היום בישיבה מיוחדת של מליאת הכנסת את יום ירושלים ואת זכרם של העולים מאתיופיה שנספו בדרכם לישראל. בימים שבהם אנו מציינים ומזכירים את הניסים שנעשו לנו במלחמת ששת הימים, שהסתיימו אז בניצחון מוחלט על אויבינו ובהחזרת הגישה של העם היהודי אל שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, אנו מתפללים להשם ביתר שאת וביתר עז שגם המלחמה הנוכחית תסתיים בקרוב בניסים, עם שובם בשלום של אחינו ואחיותינו החטופים משבי החמאס אל ביתם בשלום, ובניצחון מוחלט של כוחות הביטחון, בסייעתא דשמיא, על אויבי ישראל בכל החזיתות.

בעומדי כאן היום ברצוני לשתף אתכם בהישגים שאליהם ירושלים הגיעה בשנה החולפת, לצד האתגרים שעומדים לפניה בשנה הקרובה, בשנים שיבואו, כפי שאני רואה אותם מזווית עיניי. כמו בכל ארץ ישראל, השנה החולפת הייתה מאתגרת. המלחמה משפיעה גם על העיר ירושלים, אשר נשענת רבות על תחום התיירות והמסחר הבין-לאומי. עמלנו על עניין זה והצלחנו אט-אט לשפר את המצב, בין היתר באמצעות שורה של כנסים בין-לאומיים שהתקיימו בירושלים בנושא זה ובכלל.

אני מבקש להזכיר פה את ידידי מר אייל חיימובסקי, זיכרונו לברכה, מנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים, אשר הלך לעולמו לפתע פתאום לפני כשבוע וחצי והשאיר את ירושלים המומה ואבלה. אייל, זיכרונו לברכה, היה שותף משמעותי מאוד בכל הנוגע לפיתוח ירושלים. הוא הקדיש את חייו לפיתוחה, קידומה, שגשוגה ובניינה של עיר הקודש ירושלים, ופטירתו היא אובדן קשה לכל מי שעסק בבניין ירושלים. יהי זכרו ברוך.

כשמדברים על אתגרי העיר ירושלים אי-אפשר שלא לדבר על האתגר הגדול ביותר, בעיניי, ההגירה השלילית, או אם נתבטא באופן פחות פוליטיקלי קורקט – האם העיר ירושלים תישאר עם רוב יהודי לאורך זמן. בקצב הנוכחי – התשובה שלילית. לפני 58 שנים, בשנת תשכ"ז, השנה שבה ירושלים שוחררה, 1967 למניינם, כאשר קיבלנו לידינו מחדש את מזרח ירושלים, היחס היה 72% יהודים בירושלים על כל חלקיה ו-28% לא יהודים. היחס הזה הלך והשתנה עם השנים והוא מידרדר. בשנת תשפ"ב, לפני שלוש שנים, 2022 למניינם, אחוז היהודים עמד על 60%. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו בשבוע שעבר, הנתון הזה כבר עומד על 57%, וכולל גם מי שזהותו לא מוגדרת. כלומר, מספר היהודים בבירת ישראל הוא לא הרבה יותר ממחצית. הנתון הזה אמור להדיר שינה מעיני כולנו.

כאשר אני הייתי חבר במועצת עיריית ירושלים לפני 30 שנה ויותר, סיפרו לי שיש הגירה שלילית מהירה כי לצעירים חילונים אין מספיק אתרי בילוי בירושלים בשבת. זה לא המצב היום. לצערי, יש כאלה שאפילו מתגאים, רחמנא ליצלן, שבשבת קודש אתרי הבילוי בירושלים פתוחים, שלא לדבר על מה שקורה באמצע השבוע. אז גם אם הדברים אולי לא לרוחי האישית, משרדי שותף לפעילות הפנאי בירושלים במהלך ימות השבוע מתוך החזון שאותו קבעתי עם כניסתי לתפקיד לפעול למען כלל התושבים והמבקרים בעיר ירושלים, אם כי הדרך לשוויון עוד ארוכה.

עם זאת, ולמרות זאת, מאזן ההגירה השלילי עדיין מידרדר לרעתנו, ונשאלת השאלה מה עושים, כיצד הופכים את הגלגל. לדעתי יש פתרון, שאולי חלקכם לא תאהבו לשמוע אותו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מהמצב הנוכחי, ולטעמי הוא גם פתרון מצוין. הנתונים מדברים בעד עצמם. המשפחות החרדיות והדתיות בירושלים ברוכות בילדים בפער משמעותי מהמשפחות במגזר הכללי. ככל שיהיו יותר משפחות ברוכות ילדים בירושלים נתמודד טוב יותר עם מאזן ההגירה ואולי אף ננצח אותו. וכאן נשאלת השאלה שהזכרתי קודם, שאותה שאלו לפני עשרות שנים בכיוון ההפוך: אולי אין בירושלים מספיק מקומות ראויים שבהם החרדים והדתיים נוהגים להיות? אולי לא נותנים למגזר החרדי והדתי, שהוא הרבה יותר מרוב בקרב היהודים, את המימון ואת האפשרויות של שעת קורת רוח לפני המקום ברוך הוא? אולי אין מספיק גינות משחקים לילדים בשכונות שבהן החרדים והדתיים גרים? אולי יותר מדי ילדים חרדים ודתיים לומדים במבנים לא מוסדרים? הדברים שאני מעלה כעת כאן אומנם לא משתלבים עם האווירה החגיגית של יום ירושלים, אבל אם אנחנו רוצים שלא להיות במצב שהרוב היהודי בירושלים מידרדר, הדברים האלה צריכים להישמע ועל דברים כאלה צריכים להתריע.

מעל במה מכובדת זו אני מבקש להתייחס לסערה זוטא בימים האחרונים סביב תקציב הפיתוח של מזרח ירושלים. כנראה שבקרב מעטים כאן בבניין הזה ומחוצה לו נוצר בלבול ביחס לחלוקת התפקידים בין הרשויות השונות. תפקידו של משרד החינוך לדאוג לחינוך ראוי ולמחנכים ראויים לילדים בכל מדינת ישראל, גם במזרח ירושלים. תפקידה של עיריית ירושלים לשרת את כל תושבי העיר ירושלים, גם במזרח ירושלים. משרד ירושלים הוקם לפני 35 שנה, בשנת 1990 למניינם, על ידי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, במטרה לפעול למימוש חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, ולקדם בעיר עדיפויות מיוחדות לפיתוח בנושאי משק וכלכלה. בסעיף 4 נקבע כי הממשלה תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על ידי הקצאת משאבים מיוחדים. עוד נקבע כי לירושלים יינתנו עדיפויות מיוחדות בפעילויות של רשויות המדינה לפיתוחה של ירושלים בנושאי משק וכלכלה ובנושאים אחרים.

בהתאם, מיום כניסתי לתפקיד משרדי מרכז מאמצים מרובים בקידום החלטות, פרויקטים, מיזמים, תקציבים ופעולות שונות ליישום מחויבות זו. בין היתר העברנו לפני כשנתיים החלטת ממשלה לצמצום פערים במזרח ירושלים בהיקף של יותר מ־3 מיליארד שקל. תקציב זה לא בא כתחליף לתקציבים אחרים שגורמים אחרים, כמו המל"ג, אמורים לתקצב עבור כלל מדינת ישראל; תקציב זה נועד כתוספת, בשביל לצמצם פערים, לא לשמר אותם. עם מלוא ההערכה לכל הגורמים הרלוונטיים הפועלים בנושא, הייתי ועודני מחויב למשימה שהוטלה עליי, ובהתאם לכך אני אפעל. בקרוב משרדי יציג לצוות המשנה הרלוונטי הצעות ליישום סעיף התעסוקה בפריון גבוה, אשר עוסקות בתעסוקה בפריון גבוה, ולא ברעיונות אחרים אשר חוטאים למטרת ההחלטה.

ביום זה, שבו אנו עוסקים בשחרורה של ירושלים ובקשר שלנו לעיר הקודש והמקדש, אנו מציינים בנוסף את זכרם של כ-4,000 מאלפי העולים מאתיופיה שנפטרו מרעב וממחלות או נרצחו על ידי שודדים בעת שעשו את דרכם לעבר ארץ הקודש. הם עשו זאת להגשים את החלום שליווה רבבות רבות של יהודים בכל ארצות הגולה, לפקוד את אדמתה של ירושלים. לפני הסיוטים הרבים שעברו בדרכם לארץ המובטחת, הם תיארו בהתרגשות רבה את העלייה הצפויה. אני מקריא מתוך דף העדות של גטו, אבי הילדה אדיסה, שנפטרה בדרך. כך הוא כותב וכך הוא אמר: בצאת החשכה בשעות הלילה המאוחרות סוף-סוף הגיעה העת המיוחלת שחיכינו לה מזה זמן רב – העת להגשים את החלום להגיע לציון, ארץ הקודש; ארץ זבת חלב ודבש. תמיד ריחפה ידיעה באוויר, גם אם לא נהגו להכריז על כך בראש חוצות, שיום יבוא – וניגאל. אך הם לא ידעו כי בדרכם יסבלו כל כך הרבה. הם הסתבכו עם מורי דרך שרימו אותם בדרכם מאתיופיה לסודאן, לשם הגיעו באפיסת כוחות, עד שהוא מתאר את מצבה של רעייתו: היא חלתה מאוד והייתה במצב אנוש, כל שיער ראשה נשר, סבלה מתת-תזונה – וניצלה בנס – עד שהגיעו למה שהם כינו "אוהל המוות", שם איבד את הבת הקטנה שלו, אדיסה, והיא בת שלוש בלבד. בכל זאת הוא מתאר בהתרגשות רבה: כשהגעתי לארץ ישראל, כל נוסעי המטוס היהודים, ברגע שדרכה רגלם לראשונה, מייד נפלו אפיים ארצה והחלו לנשק את האדמה – אדמת היהודים, ירושלים הקדושה, מדינת החלומות. יהודים רבים נפטרו במשך כל השנים בדרכם לארץ הקודש, היום אנחנו מציינים את זכרם של אלפי חברי קהילת ביתא ישראל, שנפטרו בדרך הקשה. נזכור אותם לעד מתוך תפילה כי נזכה בקרוב לראות בעינינו "בשובך לציון ברחמים", בגאולה האמיתית והשלמה.

בחיבור הזה בין יום ירושלים לציון זכרם של יהודי אתיופיה, שנספו בדרכם לישראל, אין ראוי מלסיים בדבריו של דוד המלך בתהילים: "שאלו שלום ירושלָ͏ִם ישלָיוּ אֹהבָיִךְ, יהי שלום בחֵילֵךְ שלוה בארמונותָיִךְ, למען אַחַי ורֵעָי אדבְּרָה נא שלום בָּךְ, למען בית ה' אלהינו אבקְשָה טוב לָךְ". תודה.