יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. השר, כנסת נכבדה, חברי הכנסת, יושב-ראש המחנה הממלכתי חבר הכנסת בני גנץ, אורחים נכבדים, תלמידים יקרים שנמצאים ביציע, "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". ירושלים, ירושלים, "שאי סביב עינַייך וראי, כֻּלם נקבצו באו לך". והיום אנחנו מציינים את יום ירושלים, ובאותה נשימה – את היום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. אנחנו רגילים לספר את הסיפורים האלה כאילו הם נלקחו מסיפורים של פעם, סיפורים שהדמיון שלהם לאירועים בתנ"ך כל כך גדול. אני חייבת לומר שהשנה הסיפור של העלייה שלי ושל רבים שכמותי במבצע משה – אנחנו מציינים השנה 40 שנה למבצע משה – דווקא נוגע ופוגש אותי במקום הזה שאנחנו מדברים על דור שנמצא כאן, של צעירים, ששילם מחיר מאוד מאוד כבד, דור של אימהות, של אבות, של שורדים, של גיבורים, שהכאב מלווה אותם יום-יום, צעד-צעד, דקה-דקה.

השבוע הגעתי להר הרצל, לטקס הממלכתי – יחד איתך, בני – היו שם הנשיא, ראש הממשלה, טקס מאוד מכובד. עלתה קרובת משפחתי, דמבולו סבהאט, שבמשך 40 שנה – אפשר שקט בבקשה, ולדימיר? במשך 40 שנה דמבולו – תקשיב לסיפור. היא הגיעה במשקל גוף 30, ניצלה בקושי, כשהיא משאירה מאחור – קברה מאחור באדמת נכר את שלושת ילדיה הקטנים, את ששת האחיינים שלה ואת אחותה הגדולה. עשרה בני משפחה. 40 שנה של שתיקה רועמת, של כאב בלתי פוסק, וכל בקשתה הייתה – עכשיו כשהיא מזדקנת – להדליק את האבוקה כדי לסגור מעגל. אין קבר לילדים האלה שמתו בדרך, אין קבר לאימהות שנותרו מאחור, אין קבר לאותם קשישים אמיצים שהלכו אחרי ירושלים, שהיא לא חלום, היא מציאות מוחשית שלא דהתה ולא משה מלב יהודים רבים בכל רחבי העולם ובייחוד מקרב יהודי אתיופיה – שאם אין ירושלים לא הייתה קהילה.

ואני יכולה לומר לכם – ודווקא כאן אני מבקשת את תשומת ליבכם, השרים – כשהייתי שרת העלייה והקליטה רציתי לתקן עוול שמוכר לי היטב. אמרתי שאין קברים, יש אנדרטה ועליה שמות, שמות, שמות של נספים רבים, אלפים. הקהילה הגיעה לארץ בטראומה קשה, אחד הקצינים בשב"ס שעלה לדבר בהר הרצל סיפר איך הוא כילד החזיק את אחותו, לקח אותה למרפאה של הצלב האדום בתוך מחנות המוות – פליטים בסודאן – והיא פשוט מתה. אימו נקברה שם, כל האחיות שלו מתו שם, הוא עלה עם אביו.

האנשים האלה זקוקים עדיין לעזרה בהתמודדות עם פוסט-טראומה. הקמנו ועדה בין-משרדית, יושב פה עו"ד דוד אבטה, שהיה המשנה למנכ"ל במשרד העלייה והקליטה. הוועדה ישבה על המדוכה ודנה בדרכים היצירתיות שבהן אפשר לעזור לילדים שהגיעו לכאן יתומים, והם בני גילי. יש לי חברה שהגיעה בלי אבא ואימא. עדיין צריך לעזור לאנשים האלה במעטפת הרגשית, במה שהמדינה יודעת לעשות. כי אני אסבר את אוזנכם: יש לנו מענקים לנפגעי צ'רנוביל, יש לנו מענקים לווטרנים, יש לנו מענקים רבים ואנחנו יודעים לעזור – בטח לקשישים האלה, שהם כל כך צנועים, שאני מצדיעה להם, שבלעדיהם לא היינו כאן, ובלעדי הקייסים, שהאמונה שלהם היא ענקית. ואני רוצה מכאן למסור להם כמה אני אוהבת אותם, ואני בטוחה שכל עם ישראל. אבל תעשו את התיקון הזה, לא מדובר בהרבה מאוד תקציב. תעשו את התיקון שיסייע להם – גם אם לא לשכוח, ברור שזה לא יכול לקרות – אבל לטיפה מזור ולהחלים, תודה.