יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, אורחים נכבדים, בראשית דבריי נתבקשתי לקרוא, על ידי חבר הכנסת משה סולומון, את הדברים המרגשים מאוד שהוא כתב. אז אני קוראת את הדברים ככתבם וכלשונם: כשהייתי בן ארבע קרא לי אבי אליו, הביט בי בעיניים לחות ואמר: בני מחמדי, דע לך כי ירוסלם היא מטרתו של כל יהודי. דורות על גבי דורות אנחנו רוצים להגיע לירוסלם. ארשת פניו הביעה כמיהה למשהו קסום ופלאי. הוא הגה את שמה של ירושלים כמו הייתה גן של עדן, כמו הייתה עשויה זהב טהור ואבניה יהלומים. אחר כך הרים את קולו ואמר בטון מלא תקווה: אנחנו עוד נגיע לירוסלם. איני יודע אם היה בי הכוח לעבור את מה שעברתי בדרכי לירושלים אלמלא טבע בי אבא את החלום, אלמלא צרב בנפשי את הכמיהה לירושלים, עיר הקודש. בינתיים הייתי בשירה וליבי בירושלים.

תודה רבה, חבר הכנסת משה סולומון. באמת, הדברים מאוד מאוד מרגשים. ובאמת הכמיהה הזאת שההורים שלנו מעבירים לנו, הכמיהה – אני אומרת שבכל דור ודור זה הדבר שהוא הבשורה, הוא הכוח, הוא מקור הכוח שלנו לפעול ולצעוד ולדרוש באמת את ירושלים. ובעיניי זו הגאולה השלמה. תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, אני מבקשת לפתוח את דבריי היום בהנצחה. הנצחה של צעיר יפה תואר, אהוב, צנוע, שקט, שכולו טוב. לפני קצת יותר משנה ניחמתי – הרעש, אני מצטערת.

רק הזמן. טוב. לפני קצת יותר משנה ניחמתי את משפחתו של אנדועלם קבדה, השם ייקום דמו, לוחם בהנדסה הקרבית שנפל בקרבות בעזה. עוד בכניסה לבית הרגשתי בעומק הלב שהגעתי למקום של קדושה, לבית שחיים בו אדם ומשפחה יוצאי דופן. ככל שהקשבתי לסיפורו – הבנתי עד כמה תחושה זו הייתה נכונה. אנדועלם, בן בכור במשפחתו, עלה לישראל מאתיופיה כשהיה בן שלוש. אימו הצעירה והיפה שיתפה אותי בדמותו: אישיות אצילה, ילד של חסד ואהבה, ענווה נדירה שזכתה להערכה עמוקה לא רק מצד בני המשפחה אלא מכל מי שפגש אותו. חבריו ליחידה היו מבקשים ממנו ברכות לפני כל כניסה לעזה. כך, פשוט, כי הם הרגישו את הטוהר והזוך שהיו טבועים בנשמתו. הם ראו בו צדיק, כך סיפרה לי אימו.

ניר עמרן, חברו מיחידת צמ"ה 603, סיפר על אדם שכולו לב: אנדו היה מהאנשים שלא מסוגלים להגיד לך לא, הוא אמר. תמיד חיפש איך לעזור, איך להקל, איך לתמוך. במהלך הלחימה הוא היה הגיבור של הפלוגה. הוא נכנס לשטח מהיום הראשון, ונשאר עד הרגע האחרון. הוא פעל באזורים הקשים והמסוכנים ביותר, ביצע פעולות שרק מי שלחמו לצידו יודעים עד כמה היו מורכבות. איתור מנהרות באמצעות D9, הריסות בתים ממולכדים, פתיחת צירים, פירוק מטענים – הוא עשה הכול. ואפילו כשהכלי שלו חטף שני טילי נ"ט הוא לא עצר, הוא המשיך. אי-אפשר לתאר את האומץ של אנדו, כך סיכם חברו ניר.

אנדו היה בן לעדה האתיופית. סיפורו האישי הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הגדול שאנחנו מציינים היום, יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל, בדרכם לירושלים. היום אנחנו זוכרים את המסע, מסע של דורות, שנקטע עבור רבים עוד לפני שזכו לגעת באדמת הקודש. אבל גם אנדועלם וגם הם, שצעדו בדרך המייסרת ולא זכו להגיע, חולקים את אותה אהבה, את אותה אמונה, את אותה התשוקה הבלתי-נתפסת לציון, לירושלים.

מסע העלייה של יהודי אתיופיה הוא אחד מהסיפורים הציוניים העוצמתיים והמרגשים ביותר. קהילה שלמה, מנותקת גיאוגרפית ותרבותית במשך שנים, שומרת באדיקות על יהדותה. במשך דורות הם חלמו על ירושלים. הכמיהה הזו לא הייתה סמלית, היא הייתה מצפן. וכשנפתחה האפשרות הם לא המתינו דקה מיותרת – הם קמו, עזבו הכול ויצאו למסע. זה לא היה מסע רגיל, זו הייתה דרך חתחתים, הליכה רגלית מייסרת במדבריות סודאן בתנאים בלתי אנושיים – שודדים, רעב, מחלות, אובדן בלתי נתפס, קשישים שנפטרים בדרך, ילדים, הורים שקוברים את ילדיהם בידיים חשופות באדמה זרה – וכל זה בשביל ירושלים. כי מבחינתם, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הייתה חזות הכול, והם התעקשו להפוך את הפסוק הזה מחלום למציאות. המסע הוא לא רק סיפור היסטורי, הוא יסוד בזהות שלנו כחברה; לא סיפור שלם עם התחלה, אמצע וסוף, אלא סיפור חי, ממשיך, שנכתב בכל יום מחדש עד לגאולה השלמה. העולים לא זכו להגיע, אבל צאצאיהם חיים בינינו, ומקימים כאן בתים מלאי אידיאליזם, ציונות ואמונה. כולנו פוגשים אותם, כולנו מדברים איתם, וכולנו מכירים את האור בעיניהם. זהו דור שגדל על זיכרון ההקרבה והופך את הכאב לכוח. המסע של יהודי אתיופיה שזור בכאב ובתקווה, בדיוק כפי שהמסע הציוני כולו שזור בכאב ובתקווה.

ועל כן, ביום הזה שבו אנו מתייחדים עם זכרם של הנספים, אנו גם מחזקים את מחויבותנו להבטיח שהמדינה שלנו תהיה מקום חם, מחבק, שמכיל ומכבד כל בן ובת בקהילה. וכמובן, שיעניק את הטיפול הראוי להם. תודה רבה.