יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני, כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברותיי, חבריי, חבר הכנסת, עם ישראל היקר, אני עומדת כאן היום בכנסת ישראל, בליבה הפועם של הדמוקרטיה – היום ובארבע השנים האחרונות – עם הכרת הטוב לבורא עולם על קיומו של הבית הזה, ולא פחות מכך – על כך שהוא עומד וניצב בלב ירושלים, העיר של כולנו. ירושלים היא לא רק עוד נקודה על המפה, היא לא רק בירת ישראל, היא בירתו הנצחית של העם היהודי מאז דוד המלך ועד היום. היא שלנו. גם כשהיא לא הייתה בידינו היא לא חדלה להיות שייכת לנו – בתפילות, בשירים, בזיכרון ובתקווה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" – אמרו את זה חבריי פה – זה לא רק מזמור, זה נדר חיים של עם שלם.

ירושלים היום היא סמל לניצחון – לניצחון הרוח, השורשיות; ניצחון של צדקת הדרך; ניצחון של עם ששב לארצו ולבירתו אחרי אלפיים שנות גלות, גירוש, דיכוי והרבה תפילות. ובעזרת השם, נעשה הכול כדי שהיא תישאר שלנו ובידינו לנצח. "ירושלים העיר שחברה לה יחדו" – פסוק ממזמור בתהילים, שטומן בחובו משמעות כבירה. ירושלים היא לא רק עיר שנבנתה מחדש, אלא עיר שמחברת. מחברת בין לבבות, בין אנשים, בין זמנים, וזו בעיניי תמצית החזון. עיר שמחברת, לא מוחקת; עיר שמאפשרת קיום של ריבוי גוונים, תפילות ומנהגים, אבל בלי להתבלבל; בריבונות ישראלית מלאה, בלתי מתפשרת, מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה.

ירושלים באמת איננה סיפור של אחידות, אלא של ביחד ברוח הישראלית, ברוח ישראלית אחת, של דורות שהלכו בה; של תפילות מהתפוצות – אשכנז וספרד ותימן ועדות המזרח ועוד כהנה וכהנה; של שווקים סואנים וסמטאות עתיקות; של ילדה חרדית, סטודנט ערבי, עולה חדש מאתיופיה, חיילת קרבית, סב ממאה שערים ונכד מגבעות יהודה – כולם נמצאים כאן. זה היופי של ירושלים, זה הכוח שלה. לא בטשטוש זהות, אלא בחיזוק השורש ובהכלה של השונה.

והיום, היום הזה הוא גם יום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. הכמיהה שלהם, המסירות שלהם לתורת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל, הן דוגמה ומופת. שמעתי את חברתי פנינה תמנו שטה, את חברתי צגה, שמן הסתם נשמע עוד מעט, ואת חברי משה סולומון, ואני חייבת לומר לכם שמכולם שמעתי שוב ושוב ושוב איך ירושלים העירה והאירה להם כל הזמן, גם שם באתיופיה. יהי זכרם של כל הנספים ברוך.

אני חוזרת רגע לניצחון, ואני רוצה לומר שראינו אותו אתמול ברחובות העיר, בריקוד הדגלים. עשרות אלפי צעירים, נערים ונערות מכל רחבי הארץ, מניפים את דגל ישראל בגאווה, בצבע כחול-לבן, וצועדים בשירה ובהודיה דרך שער שכם, רחובות העיר, אל עבר הכותל. אני גאה ברוקדים, אני גאה בדגלים, אני גאה בעובדה שנוער ישראלי אינו מתבייש בזהותו. אין בזה שנאה, יש בזה הרבה מאוד אהבה. ומול כל אלה שמנסים לערער מבית ומחוץ, התשובה שלנו ברורה: נבנה, נתחזק, נחנך ונאהב. ונגדל דור צעיר שלא רק מניף דגל, אלא חי את המשמעות שמאחוריו.

ואני מאחלת לכולנו שיהיה כמובן יום ירושלים שמח – היה אתמול – שימשיך להיות, כי אנחנו כל יום חוגגים את יום ירושלים מתוך שלום, מתוך ריבונות, מתוך אהבה, מתוך עוצמה. ויחד ננצח. תודה.