יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אני לא עושה גימיקים היום.

אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, חודש טוב ומבורך. 600 ימים – 600 ימים לטבח הנורא, 600 ימים להפקרה, 600 ימים לבריחה מן האחריות, 600 ימים שאחינו ואחיותינו עדיין נמקים בשבי החמאס.

השבוע הזה אנחנו מציינים את יום ירושלים, אך השנה הזו, היום הזה, השבוע הזה, יכולים לעמוד רק בסימן "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". 58 אחים ואחיות נמקים בשבי החמאס כבר 600 ימים. 58 שנים למלחמת ששת הימים, המלחמה הקצרה בתולדות המדינה, שאנחנו זוכרים בעיצומה של המלחמה הארוכה ביותר בתולדותינו. שישה ימים אז, 600 ימים עכשיו – פי 100. 100. לו הייתה לממשלת ישראל הנוכחית מאית מן האחריות של ממשלת ישראל השלוש-עשרה; לו הייתה לנתניהו מאית מן האומץ והמנהיגות של לוי אשכול; לו הייתה לממשלת ישראל מאית מן התבונה שהייתה לדרג המדיני ב-1967, שידע מתי לצאת לקרב, כיצד להכריע ומתי לסיים את המערכה; לו הייתה לנתניהו הפחדן והמושחת מאית מן התבונה והאחריות של מנחם בגין, עליו השלום, שהצטרף באותם הימים לממשלה אמיתית של אחדות לאומית.

כך אמר יצחק רבין בנאום הר הצופים לאחר הניצחון בששת הימים: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם". הלוחמים בקווים הקדמיים "ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני" – הקשב, היושב-ראש – "ויודע אני", כך אמר רבין, "שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים". אלה היו הדברים של רמטכ"ל ששת הימים, שידע לחוש אל שדה הקרב כמפקד הצעיר של חטיבת הראל בירושלים, שידע להוביל את צה"ל לשחרור העיר ב-1967, ושידע גם שעת מלחמה ועת לסיים מלחמה, שעת מלחמה ועת חתירה לשלום. ביום שבו אנו מציינים את שחרורה של ירושלים, לא נשכח כיצד דמו של משחרר ירושלים הותר ברחובות העיר, כיצד קריאות "בוגד" מילאו את הרחובות ואת הכיכרות, וכיצד הפרחח האלים, העבריין המורשע, שתלש סמלים ממכוניות שרים בממשלת ישראל, מעז לעמוד היום מעל הדוכנים ולחזור על המילה "בוגד" כאילו לא עברו 30 שנים.

ביום חגה של ירושלים, ביום שבו אנחנו זוכרים את ערגת הדורות לעיר, ובתוכה גם את הערגה הקדושה של קהילת ביתא ישראל, נשמיע גם קול אזהרה: הבית הראשון חרב בשל השתקת קולם של נביאי האמת, שהיה להם האומץ והייתה להם הנחישות לעמוד ולהתריע בשל זחיחות הדעת והשחיתות של השלטון; הבית השני חרב בשל שורפי האסמים הקנאים, ובעיקר בגלל שתיקתם של אותם חכמים שלא הבינו את גודל ואת גורל השעה. אסור לנו לתת לבית השלישי לעמוד תחת סכנה מחמת הקנאות של יורשיהם. והכתובת, חבריי וחברותיי, על הקיר.

אני מסיים, אדוני. שישה ימים אז, 600 ימים עכשיו, וביום ירושלים הזה יש רק דבר אחד שצריך לזעוק – סיימו את המלחמה, החזירו את החטופים הביתה בעסקה, ולכו אתם הביתה, כי אינכם ראויים לעיר הזו, אינכם ראויים לעם הזה ולקורבנו הגדול.