יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה. מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, אוהבי ירושלים, שואלי שלום ירושלים בכל העולם, אנחנו מציינים עכשיו, כפי שאמרת, את יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, לפתוח ולהציע לשיקולך שני תיקונים לשם שנקבע ליום הזה.

הראשון – לא "יום ירושלים" אלא "יום שחרור ירושלים". שחרור ירושלים, כיוון שאנו מציינים היום את העובדה שלפני 58 שנים לוחמי ישראל, חיילי צה"ל, שחררו את ירושלים כולה; שחררו את ליבה של ירושלים מעול זרים ונוכרים שהחריבוה, שפרסו יד על כל מחמדיה, שהפכו את העיר שזכתה בתשעה קבין של יופי לכזאת שספקו עליה כפיים כל עוברי דרך ותהו: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ". במשך 19 שנה מאז חידוש עצמאותנו המדינית, על זה "שבת משוש לבנו – – – על זה היה דָוֶה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הִלכו בו". עד כ"ח אייר תשכ"ז, עד היום שבו שחררנו את ירושלים מעול השועלים והזרים והסרנו את חרפת הגלות הזו משמי ירושלים; עד היום שבו "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר", היום שבו שופר קרא בהר הבית בעיר העתיקה – קרא מגרונו של הרב הראשי לצה"ל, הרב הצנחן, שפרץ יחד עם הכוחות הלוחמים לעיר העתיקה, הגאון האמיתי, הרב שלמה גורן.

ועוד משהו קרה באותו היום: לא רק שחררנו את ירושלים מזרים – שחררנו אותה גם משקרים, שקרים מתועבים שטפלו וטופלים עליה עד היום. שני שקרים מרכזיים אציין, ברשותך: השקר הפלסטיני ושקר עיר שלוש הדתות, חילול הקודש וחילול האמת בהגדרה של ירושלים כעיר פלסטינית, ויש מחציפים ומגדירים אותה כבירה פלסטינית. זהו ההדהוד של השקר הישן של מחריב ירושלים, מחריב הארץ, הקיסר הרומי אדריאנוס, שלא הסתפק בחורבן ובנהרות הדם שהוא שפך כאן, אלא החליט לנקום על המרד של גיבורי ממלכת יהודה – מרד בר-כוכבא וכמובן המרד שלפניו באימפריה הרומית – ולמחוק את יהודה וירושלים גם מהמפה, ואת זה הוא עשה כשהוא שינה את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה ואת שמה של ממלכת יהודה דאז לפלשתינה. זו לא הייתה בחירה רנדומלית, כידוע, לא משהו אקראי. הוא בחר בשם שייצג את שבטי הפלישתים, אלו שבתרגום השבעים אגב מתורגמים לזרים, foreigners – ולא סתם, כיוון שהם אכן היו זרים, והם היו פולשים, ופלשו מאיי הים לשפלת החוף שלנו. דווקא את השם הזה ביקש אדריאנוס הרשע להנציח, כדי למחוק את השם שמייצג את הילידים האמיתיים, את בעלי הארץ החוקיים – היהודים, שעל שמם נקראה יהודה. השם השקרי הזה של היחידה הגיאוגרפית הזו נשמר מאות שנים, עד ועד בכלל ימי המנדט הבריטי. לכן, כמו שנהגה לומר ראשת ממשלתנו גולדה מאיר כששאלו אותה מהם הפלסטינים, היא אמרה: אני פלסטינית, והצביעה עליה. היא החזיקה את הפספורט הפלסטיני שבו החזיקה מימי המנדט. אבל השקר הזה התפתח כידוע על ידי הרוצח יאסר ערפאת, ממשיך דרכו של חברו של היטלר חאג' אמין אל חוסייני, כיוון שהם הבינו שלא מספיק השקר של שם הארץ. כך הם המציאו את העם הפלסטיני – שקר שכידוע אין לו רגליים, אין לו ידיים, אין בו כלום: לא זהות ייחודית, לא זהות לאומית, לא שפה, לא מורשת, לא תרבות. רק דבר אחד יש בפלסטיניות הזאת: שלילה – שלילת ישראל, השמדת ישראל. שום ערך עצמי, שום ערך חיובי. לירושלים מעיזים להדביק את השקר הזה? לעיר הקודש והמקדש, עיר שנושאת מטען יהודי של שלושת אלפים שנה? אולי השיא היה בהכרזה של אונסק"ו, שהיא אחראית לשימור מורשת ותרבות, אבל כשזה מגיע לישראל, הם איכשהו מקפידים על סילוף התרבות והמורשת.

גם את השקר השני שדבק לירושלים צריך לנקות ולטהר – שקר עיר שלוש הדתות. לא היה, גם לא יהיה. ירושלים היא בירת העם היהודי, העם היהודי בלבד. עיר המלכות והתורה; עיר המקדש של אלוהי ישראל; העיר שבה הוא מתגלה לעמו ולנביאיו; העיר שבקודש-הקודשים שלה מוצב הארון ובו לוחות הברית עם עשרת הדיברות, תמצית התרבות הישראלית. אמת, וחשוב לומר, התרבות הזאת שלנו נועדה להביא ברכה לעולם כולו; לא רק לנו, לא רק לעמנו, אלא לעמים כולם, בדיוק כפי שהבטיח ה' לאבי האומה שלנו, לאברהם: "לך לך מארצך" וכו' וכו', "אל הארץ אשר אראך", היא תהיה שלך, היא תהיה של זרעך, תהיה שם חזק – אם אנחנו לא חזקים בשכונה, אז אנחנו לא שורדים – תהיה חזק, "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך", אבל "והיה ברכה" לא רק לעצמך אלא "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

ירושלים נועדה להיות מרכז עולמי לתורה ולחוכמה, לרוח ולאמונה, אבל בשביל החזון הזה, דווקא בשביל החזון הזה, היא חייבת להיות יהודית. העם היהודי צריך להיבנות בה כעם גדול וחזק, להתגבר על הסכנות הקיומיות – שכמו שאנחנו רואים עדיין מידפקות על דלתותינו – ולטפח בירושלים, בישראל, את התרבות של הצדק והמוסר, את הדעת והחוכמה העליונה. ורק כשהיא כזאת, רק כשירושלים תהיה כזאת, היא תוכל להביא גם ברכה לעולם כולו. רק באחרית הימים, כלומר אחרי ימי ההתבססות הלאומית והתרבותית שלנו, אז, כפי שאמר ישעיהו, "באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וְיֹרֵנוּ מדרכיו ונלכה בְּאֹרְחֹתָיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". גם אז, אגב, היא תישאר בירת ישראל. היא תשפיע על עמים רבים, כפי שהיה בעבר, כפי שקורה במידה לא מועטה גם היום, אבל לנצח תישאר בירת העם היהודי.

השינוי השני – אני מסיים בזה, אדוני היושב-ראש – נוגע לאחינו ואחיותינו בני העדה האתיופית. אני מציע לקרוא לו "יום שחרור ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים" – לא בדרכם לישראל. לא לחינם חיברה הכנסת את זכרם של העולים מאתיופיה ליום ירושלים, כי הם עלו לארץ ישראל, אבל הם היו בדרכם לירושלים. נמצאות פה פנינה וצגה, הן יודעות את זה בעל פה: "שמלה, שמלה" – כמו שהיו נוהגים ההורים לומר לילדיהם באתיופיה – חסידה, חסידה, "אגרצ'ין, ירוסלם דהנה", כלומר הארץ שלנו, היא ירושלים, מה שלומה? כשאתם רואים את החסידות הנודדות, תשאלו אותן מה שלום ירושלים. הדבקות הזו של עולי אתיופיה, שחצו מדבריות, היא אותה דבקות של חיילי צה"ל, ובהם גם רבים מבני העדה האתיופית, שנלחמים בימים אלה ברחובות עזה. הם נלחמים בעזה, אבל נלחמים על ירושלים, על השייכות לירושלים, על הצדק שבבעלותנו על ירושלים ועל הבשורה הירושלמית הגדולה, שניצחה ותנצח את כל התרבויות הברבריות שמאיימות על החברה האנושית כולה – בשורת ציון וירושלים שהעולם כולו מחכה לה. תודה רבה.